כֵּיצַד נִקּוֹם עֶלְבּוֹן אָיוֹם?

רֵעוּת הִיא עֵרֶךְ עִילָאִי - זֶה קֶּשֶׁר-נְפָשׁוֹת פֶּלִאי, כְּשֶׁהָאַחַת, בְּלִי הַשְּׁנִיָּה, הִיא כְּאוֹבֶדֶת בַּצִּיָּה. זה שֶׁרֵעַ הכזיבו נותר עם כל שִּׁבְרוֹן לבו: האכזבה והכאב והעלבון הכה צורב, נפש רותחת וְהוֹמָה תשוקה עזה לִנְקָמָה. כל שקורה בין נשמות יפה לקשר בין אומות: היהודים והטורקים הם שני עמים די וותיקים. להם, כמו בין אומות שכנות, ישנה סאה של חשבונות שהוגדשה, ולא מזמן, עם שלטונו של אָרְדוּאָן (1), כְּשֶׁהַמָשָט יצא לָשׁוּט, הֵקֵלּוּ ראש בו כ-"מַשְּׁטוּת", מכך נגלו, כמו פיליטון כל מחדליו של השלטון. בגידת טורקים - פגיעה מוחצת - כי יש בה כוונה רוֹצֶצֶת, כמו שידיד מאד קרוב יודע לְהָסֵב מַכְאוֹב. כזה תסכול יש מְכַנִּים בתואר "זעם אין אונים". צריך לצאת נגדם חוֹצֵץ, ופה מקום לְהִוָּעֵץ: איך להציל כבוד אָבוּד בלי להפסיד בהתערבות? יש תכתיבים של פטרונית כל-יכולה - ארצות הברית; ישנן עִסְקוֹת שנחתמו וטרם הכספים שולמו; יש נתיבים של ים, אויר; הסכם צבאי מאד שביר. הם גם יודעים דברים עלינו - מוטב שישארו בינינו. אז איך, בתחום המגבלות, נוכל לנקום בהם קַלּוֹת, מבלי לשבור את הכלים מבלי הוסף למשקעים? אולי נזכיר שוב את הַתֵּזָה שטורקיה - לא הָאֵם תֶּרֶזָה. הנה מספר של דוגמאות אשר לכל הן ידועות: השלטון העותומני לא היה בכלל הומני, כה אכזרי וכה מושחת - עד על עצמו הביא הוא "מט". "סְטְרוּמָה" - ספינת הָרְפָאִים שהם הפקירו לַדָּגִים, פליטים שֶׁבָּהּ, תַּמּוּ לִגְווֹעַ והם אף לא הזיזו זרוע. זאת לא נזכירה לָעוֹלָם - פֶּן אָלְבִּיוֹן (2) יהא נכלם. תל-אביב הקטנטנה לא נחשבה נאמנה, על כן כולם, זקן עד טף, גורשו ממנה על פי צו, בהם סבי וסבתי ובת זקונים - זו הוֹרָתִי, אשר מצאו מקום לִשְׁכּוֹן בטבריה, על פְּאַת גגון. אפשר אולי גם להזכיר אהדתם לברית ה"ציר", "ניטרליים", בכך כלולים כל נכלולי סוכנים כפולים. אבל היסטוריה עתיקה על איש איננה מעיקה, וזה נכון, כשמדובר בכל עם, אך רק עַם זָר. עַמֵּי עולם לא יִתְבּוֹשֶׁשׁוּ הַזְכֵּר לנו צליבה של יֶשׁוּ אף שזהו להד"ם, סתם, מן עלילה של דם. כפי צוין כבר, בינתיים אז כל האופציות, בַּיָּדַיִם של הטורקים להעליב, ואנו, מתקשים השיב. אם לא נגיב בשום תגובה אוי, נסתכן בכיב קיבה (3)! אז יש לי רעיון קטן כיצד ננקום בארדואן: הלוא מכל חטאי עבר מביך את טורקיה, עת יוזכר - טבח ארמנים, האיום, לו מתכחשים הם, עד היום. אז, דָּג תשלח לו ממשלתנו, דג קָט, ששמו: "משה רבנו", "מוסא דג" (4), הוא בשפתו, וזה יזכיר לו ערוותו, אשר בכל צורה וכוח הוא משתדל תמיד לשכוח. וכך, בשיא העדינות נַשְׂבִּיעָ יצר נקמנות. (1) ראש ממשלת טורקיה הנוכחי; (2) אנגליה; (3) אולקוס (כיב קיבה) בקיבתנו – תופעה פסיכוסומטית מוכרת; (4) "ארבעים הימים של מוסא דאג", ספור שואת העם הארמני מידי הטורקים, מאת הסופר היהודי פראנץ ורפל.