לפי המסורת היהודית, ב-30 לחודש סיוון,
יצאו 12 המרגלים, נציגי השבטים,
אנשים מראשי העם, לתור את ארץ כנען.
הוטלה עליהם משימה, מאוד ברורה,
(ספר במדבר פרק יג')
"עלו זה בנגב ועליתם את ההר,
וראיתם את הארץ מה היא,
ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה,
המעט הוא אם רב.
ומה הארץ אשר הוא יושב בה,
הטובה היא אם רעה,
ומה הערים אשר הוא יושב בהנה,
הבמחנים אם במבצרים,
ומה הארץ, השמנה היא אם רזה,
היש בה עץ, אם אין.
והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ"
המרגלים, תרים את הארץ, מסתובבים 40 ימים,
וחוזרים עם אשכול ענבים ענק, רימונים ותאנים.
כאשר מתקהל הציבור לשמוע את העדויות,
הם מראים את הפירות ומתחילים ב-יתרונות,
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא,
וזה פריה"
אבל למען הגילוי הנאות,
הם מספרים גם על הערים הבצורות,
על האנשים הענקים,
אשר לעומתם, נראו המרגלים - כחגבים.
"ותשא כל העדה ויתנו את קולם,
ויבכו העם בלילה ההוא..."
אלוהים מתעצבן על כְּפיות הטובה, ועל התלונות,
הורג את השליחים - פרט ליהושע בן נון וכלב בן יפונה,
ומעניש את כל העם, בעונש חסר תקדים,
לא חשוב מי בכה ומי החמיץ פנים,
כל מי שעבר את גיל עשרים,
לא יגיע לארץ המובטחת, אך יסתובב במדבר ארבעים שנים.
תשאלו, מדוע נזכרתי פתאום בפרשת – שלח,
כי היום- כל כך חם – וכל כך לח.
בדיוק בתקופה הזו, המרגלים הסתובבו בארץ החמה,
לא התלוננו ולא הזכירו זאת אפילו במילה.
הם נתנו תשובות כנות ונכונות,
רק על המשימות המדויקות.
גם במִצרים היה להם חם, ואין בקיץ גשמים,
הם לא הכירו ארצות, משופעות בנחלים ובאגמים.
הם לא רצו כלל לקטר, ולהרגיז את אלוהים.
אבל,
כאשר ביקרתי השנה, ב-קרואטיה, ובאוסטריה,
וראיתי את כל המים שאלוהים שופך בלי אבחנה,
את המפּלים, האגמים והנהרות הקוצפים,
את הפרחים המאושרים, והגנים המרהיבים.
הרגשתי, צביטה בלב, קנאה ורחמים עצמיים,
ואני רוצה כעת, לשאול את אלוהים.
אם כבר הענשת את כל הבוגרים,
וסובבת אותם במדבר, תשושים וצמאים,
ואפילו למשה, העבד הנאמן,
הסובל, המגן עליך תמיד, הצייתן,
אשר ספג את כל הכעסים והעלבונות,
הראית את הארץ, מרחוק, מראש ההר, וניהלת איתו חשבונות.
האם לא יכולת לגלות קצת יותר התחשבות,
בשבילך זה הרי, קלי קלוּת.
לשבת בדיוק מעלינו, לשפוך גם אצלנו הרבה מים,
ישר מהברזים של השמים.
