מלכודת

היא הייתה ציפור חופשית לא חשדה בשום איש שֶׁיִטְמוֹן לה פח וכך ממש כך רציתי אותה היא שרה לי במעופה מעל הארץ המובטחת ושרה לי בְּרִדְתָּהּ לְקַיֵּט או לַחֲרוֹף עָלַי ואני ריציתי אותה בהניחי לה לעשות כרצונה לפי ביאותיה שתאמו לעונות הפריחה והשלכת כיניתי אותה פעם סנונית ופעם נחליאלית והיא שעד כמה שאני יודע רצתה רק להיות חופשית הניחה גם לי לבוא וללכת כרצוני... היו זמנים שנשארה כאן גם בחום וגם בקור – ניסתה להשתקע ולהיות יציבה ממש כאחת המקומיות מלידה ואז באופן טבעי כיניתי אותה אַנְקוֹר למה לא השתקעה? למה לא נעשתה יציבה? למה המשיכה לנדוד מארץ לארץ? למה המשיכה לעלות ולרדת? למה לא עשתה עלייה ונשארה? כי בטח גִלתה מידֵי בואה ששדות החיטה והשעורה וכרמי הגפן והתאנה והרימון והזית והתמר ופרדסי ההדר שֶׁיופים ויבולם לא יסולאו בפז הולכים ופוחתים הולכים ונגמרים כמו שְׁכִיב מְרַע על עֶרֶשׂ-דְּוַי ועוד מעט לא יהיו עוד איתנו כאן לעולם בטח גם נוכחה לתדהמתה שרוב העיינות והתהומות היוצאים בבקעה ובהר הופכים לביבים מדיפי ריח רע שמימיהם הרעילים מאיימים להשמיד כל חלקה טובה שעוד נותרה אם בכלל נותרה בטח ראתה מה שרואה ציפור ממעוף הציפור ועדיין לא רואים או מתעלמים רוב הנמצאים על האדמה מלידה או מִשְׁבוּת: איך ארץ טובה הופכת למדינה רקובה איך הכל פה משתבש ומתקלקל והופך בידי-אדם – לא אל למלכודת-מוות ובעוד אותן ידי-אדם טומנות לה פח מִזְמוֹרוֹת יבשות של כרם עקור פרשׂה כנפיים ונסקה ועפה לה גבוה-גבוה והסתלקה ונעלמה מעבר לאופק – ולי ואני מקווה שגם לכם כבר ברור שבכך הצילה את נפשה.