לא הכרתיך אישית ילדה,
נחשפת לציבור מאושרת ושמחה.
הבטתי בך בנפש מיוסרת,
ביודעי שאפשר היה גם אחרת.
בוהה במרקע המתאר את שהיה,
הדמעות זולגות מאליהן ללא שליטה.
תוהה איך יד הרשע באיבחת סכין מונף,
קטעה את חיוכך בלא להניד עפעף.
סילחי לנו ענבל היקרה,
על עשבים רעים שצימחנו לעייפה.
על זלזול והתנשאות ואטימות מקוממת,
שהפקירוך בחשיכה, למר גורלך מדממת.
על קריצת עינה של מערכת השוטים,
שכיסתה את ערוותה באוסף נוהלים.
צר לי שהוקרבת ללהב המאכלת,
על מזבח חולייה של חברה מתפרקת.
נר חייך שכבה בתום שנים ספורות,
הותיר דיון עקר ושאלות פתוחות.
הביטי בנו מרום מושבך,
אולי התפנית תפציע בזכותך,
יילמד הלקח, ייאספו השברים,
ושוב ינצח ערך החיים.