כיסוי נאות [אידיליה]

כסף לא נחשב בעיניי מאותו יום אביבי בְּשִׁלְהֵי ילדותי יום עטור זרזיפי-גשם קלילים ורווי ניחוח פריחת הדרים שבו נדחקתי ונהדפתי לְפָנִים על-ידי המוני סקרניות וסקרנים וכמעט לא עצרתי כוח לעצור על שוליו המוגבהים של בור שהרבה לפני שנחשבתי מספיק גדול לבוא בפעם הראשונה לראות מקרוב לאן באמת טרם היות המדינה מה שהיא ולייתר דיוק טרם היות המדינה נעלמה לְעולם דּוֹדָה-בְּלוּמָה שנראתה בעיניי תמיד כמו ערימה של שקי דּוּרָה נפוחים במשקל 110 פאונד האחד שדוד שמעון הגיבור (שלא היה לו ולי שום קשר משפחתי לאותה בלומה ושכונתה דודה רק בזכות או בגלל היותה בעלת חזות דּוֹדָאִית שׁוֹמֵמָה ומַשְׁמִימָה) היה מניף בזה אחר זה כדי לשפוך את תוכנם לאיחסון ארוך ובטוח בחביות ברזל מפורזלות בנעלות נפח של 50 גלון האחת ובעלוֹת מִכסים כבדים חסיני עכברושים שעמדו במחסן הסמוך ללולֵי התרנגולות מהראשונות שהטילו בארץ הזאת ביצי חופש. אבל נחזור לעניינינו: באותו יום שניראה לי אז הֲרֵה-גורל לא פחות מיוד-אלף באדר או לפחות כף-אלף בתמוז כי בו כאמור נדחקתי ונהדפתי מכול צדדיי על-ידי בעלי-גוף ובעיקר בעלות-גוף מצוידות בשדיים שנראו כעומדים להתפקע כמו עטיני הפרות של נחוטקין שבאותם ימים רעו חופשיות בין בתי הכפר שהיו עדיין מרוחקים זה מזה ואיפשרו לנשום עמוק ובישבנים עצומי מידות שכאילו נועדו מִטבע בְּרִיָּתָם לדחוף ולדחוק להדוף ולהפיל אפיים ארצה כול מה שעומד בדרכם עד שכמעט נמעכתי ורק כפסע היה בין פי לבין ליחוך תל עפר טרי שזה מקרוב גרם לאותו בור שכבר הוזכר כאן לפחות פעמיים ושבסמוך לו בפעם הראשונה בחיי ראיתי במו עיניי שמעתי במו אוזניי והרחתי במו אפי את המעמד הַפִּלְאִי שבו הורדה לבטן האדמה לאט-לאט בזהירות (כמו החבילות מאמריקה שעליהן נכתב באותיות קידוש לבנה Fragile! Please Handle with Care מפני שהכילו בנוסף לכול מיני נקניקים גם צנצנות אבקת מרק וריבה מסוגים שונים) חבילה עטופה בבד לבן גס לא מגוהץ קשורה ברישול כמו החבילות שבהן תאמינו או לא היו נארזים החמורים של קלמן טרוקסבעטריגער שהשד יודע מאיפה הביא אותם בערבי שבתות לפרדס של ברמן שבו היינו משחקים מחבואים (דוד שמעון שפעם שאלנו אותו צחק והצהיר שאלה חמורים לנקניק וזה היה באמת מצחיק ואנחנו צחקנו על-אמת כי ידענו שדוד שמעון שהיה נוהג להפליץ כשהיה מתעטש לפחות עשר פעמים ברצף פוֹרְץ בריא עם כול עיטוש בגלל האבק של התערובת לתרנגולות עושה צחוק מכול דבר וגם זה בטח בצחוק כי הרי חמורים נבראו כדי לעבוד כמו חמורים ונקניק היה שוק שחור ולא עבודה מה גם שהבשר בו היה בטל בשישים אפילו יותר מהיום (כדי להבין צריך לזכור שהימים היו ימי ראשית הצנע) אבל הפעם כאן ועכשיו זה היה ממש לא בצחוק כי בחבילה הזאת (הס פן תעירו הערות שלא במקומן) היה ארוז וקשור וישן שנת-עולם לא סתם עוד חמור מהאוסף של קלמן טרוקסבעטריגער אלא כמו שסוף-סוף הסכימו שנדע דווקא אחד מבכירי שׁוֹעֵי הדור ונגידיו שכולם מתוך כבוד או יראה או גם וגם לא הזכירו אותו בשמו הפרטי ולכן ידענו רק שהוא אדון גפן מתחילתו ועד סופו... אדון גפן (כך סיפרו) עשה את ראשית הונו כמו גברת זיף (שגם אותה מאותה סיבה לא הזכירו בשמה הפרטי) מכך שהיה מקפיד לַחְלוֹט פעם אחר פעם את אותו קמצוץ עלי תֵּה עד שפרחה ממנו לא רק הנשמה היתרה של ערב-שבת אלא גם הנשמה הרצוצה של מוצ"ש וזו התלויה על בלימה של יום ראשון שהסתלקה (עדיין מדובר באותו קמצוץ) סופית בשני... כאן המקום לציין שבימים שאדון גפן היה כבר בשיא הונו (ולפי כמה נשים ידעניות – גם באחרית אונו) הוא היה נוהג לצאת לטיולי-בריאות רגליים (כבר אז ידעו שועי הארץ ונגידיה שעיתותיהם היו כמובן בידיהם את הסוד היוקרתי שמידי יום ביומו על-רקע השקיעה בריא להלך רגלי) תוך שהוא מנופף עדיין במעין קלילות גאוותנית במקל הליכה שצבעו שחור משחור (כמו זוג העורבים הנדירים שנקלע למקומנו אולי בסערת הזדווגות ואולי סתם בשל טעות ניווט ושהיה עומד תמיד על אותו עמוד חשמל וממתין לרגע שבו תושלך לרגליו על-ידי דוד שמעון עוד תרנגולת שהתפגרה אחרי שאחיותיה נִקרו לה בתחת בעקבות דימום שלקתה בו בעת הטלת ביצה גדולה מדי) יודעי דבר אמרו שידיתו של אותו מקל עשויה זהב טהור! באותם ימים נִראה לנו הילדים שהוא (לא זוג העורבים אלא אדון גפן) נִמנה על אותם יחידי סגולה הצפויים לחיות לנצח כמו למשל חיה האלמנה ז"ל שנודעה בשעתה כמומחית גדולה למעיים ממולאים וכאישה קטלנית כי עד אז כבר הספיקה לקבור 3 בעלים ושלמעמד הטמנת אדון גפן הגיעה מלווה ברביעי... אבל נחזור שוב לענייננו: מפאת אורך המעמד וקוצר היריעה לא ארד כאן לכול פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ של ההורדה שהורידו לבטן האדמה את החבילה שבה נארז אדון גפן הלז גם לא לדקויותיה של מלאכת הכיסוי שבמהלכה כול המי ומי ומה ומוּ איש-איש לפי מעמדו ו/או קרבתו ועוד כול מיני או וְאוֹ אל הנפטר השליך בתורו רגב עפר כתוספת משלו לַכיסוי הַנָאוֹת של מי שהיה... לא ארד כאן גם לעומק ההספדים הארוכים שנישאו לאחר שנסתיימה מלאכת הכיסוי ולא לפְּעִיָּה ולגְעִיָּה של אלה שֶׁפָּעוּ וגָעוּ בבכי אולי מתוך צער אמיתי או לאלה הנוהגים להזיל דמעה ולגנוח גניחה בפרהסיה בכול הזדמנות נאותה (ומה הייתה זו אם לא פַּרְהֶסְיָה נאותה שבנאותות) או לריטון ולסינון הקללות העסיסיות מפי אלה שכמו שנעבר בצופן מפה לאוזן ידעו מראש שלא נכללו בצוואה אף שלדעתם אין כמותם זכאים להיכלל בה והייתה חובה על המנוול (כך סיננו) לכללם אפילו בין הראשונים שבראשונים ממש כך ולא אחרת ולא אתייחס הפעם אפילו לאותם מעטים מול רבים ששתקו מסיבות שאולי תישארנה לעולם שמורות עמם... בקיצור והפעם בקיצור נמרץ עד כדי כך שאשאיר לפעם הבאה את ויקי קוויקי שבזכות יחסיה הרב-שכבתיים לא רק עם קצינים אנגליים אלא גם עם בכירי המחתרות הצליחה להפר בפעם הראשונה והאחרונה את כלל הברזל לפיו משורה ישחרר רק המוות ולחלץ עבור הפפרים בריא ושלם את אליק בנם היחיד שהיה לו סיכוי גדול להפוך פתאום ל- אליק בליק בום! אליק הפוץ שבסך הכול רצה לעשות רושם על הבנות... אה, כן מאז אותו יום אביבי ואותו מעמד עטור זרזיפי-גשם קלילים ורווי ניחוח פריחת הדרים (שבמבט לאחור הסתיים בכך שהבור הפך לתלולית והתלולית נקברה תחת זרי פרחים רעננים שגם גורלם כבר נחרץ) כבוד ושררה ועשירוּת אפילו בגרוש מעל הדרוש למזון לכסות לְהִתְרַבּוּת וּלִתַרְבּוּת לא נחשבים בעיניי אפילו כקליפת שום.