הִתְחַשְּׁבוּת

מה שעוללנו לאהבה היה בלתי נסלח במונחים אנושיים אבל הזמן שָׂם זין על מונחים אנושיים ואם לא הכול אז המֵירַב דעך ושקע ונשכח עובדה שאנחנו חיים כבר זמן רב בלעדיה ומי יודע איך היו נראים היום כול מַחֲמַדֶּיהָ אילו נכנענו לה ונשארנו בידיה מי יודע אם היא לא הייתה מעוללת לנו לאט-לאט עד צאת נשמתנו את מה שעוללנו לה שנינו בבת-אחת אה? אז אולי טוב שהזמן שָׂם זין גדול על כול הדברים הגדולים וקטן על הקטנים עד שגם אלה וגם אלה לא מחזיקים אפילו מים ומתייבשים ומתפוררים ואולי לא אולי הזמן בדרכו שלו שלא מובנת לנו בכלל היה מתחשב באהבה ומתאים אותה כול הזמן למה שהולך ואובד ככול שהזמן עובר? אולי בסופו של יום היה הזמן משאיר לנו שביב תקווה שהיום הבא יעלה ויבוא ויעשה לנו טוב בלי שום תנאים מוקדמים ואני לא מדבר על יום אחד אלא על חיים שלמים... איך שלא יהיה כשאני נזכר עכשיו באותה אהבה סוערת ופורצת שאיימה להחריב את כול מה שהיינו ועשינו עד בואה אני יכול לומר לעצמי מתוך כאב רך ושקט ואפילו נוח ומשעמם שחבל שאז כשממש יכולנו לא שמנו זין על הכול -