הִתְמַהְמְהוּת

פרחי החצב כבר קמלו והסתיו שהם בישרו עדיין לא בא ולא כאן משום מה אבל מניסיוני המוכח מאז ימי גן-חובה ועד לסתיו שעבר אני כרגיל יודע שגם אם יִתְמַהְמֵהַּ בוא יבוא גם הנחליאלים שכבר הגיעו לַחֲרוֹף כאן (עם כול היציבוֹת שהן תמיד כאן ובזה מזכירות לי אותי) יודעים שהסתיו חייב לבוא והסתיו באמת בוא יבוא וככול שיותר יאחר יותר ימהר לִפרוק מעליו את היורה ויותר ייחפז להשליך עלינו את שלכתו כי זמנו כאן מראש קצר לי לעומת זאת כמו לכול ציפור יציבה שום עונה לא בוערת שום עונה לא מַחְפִּיזָה אני כאן אני כאן אני כאן כי אין לי ארץ אחרת עובדה אני חוֹרֵף כאן אני אוֹבֵב כאן אני קָץ כאן אני סוֹתֵו כאן אני אוהב כאן אני שונא כאן אני נלחם כאן מאז ומעולם על חיי עד מתי? עד סוף העונה האחרונה בהחלט שלי כמובן כי הרי אין מי שלא מת לפחות בסוף בין שהיה יציב ובין שהיה נודד בין שמיהר ובין שהִתְמַהְמַהּ בין שיָדַע שזה הסוף ובין שלא ידע עובדה – ואם כבר מדברים על עובדות: מעבר לעובדה שאיני אלא תבנית נוף מולדתי מה שקבע תמיד את יחסי למקום זה שמלפנים יש לָךְ גם פָּנִים אבל זה כבר סיפור אחר.