בחלומותיי עריסתך לרגלי חלון ניצבת
ובה הנך- יענקלה בני, בעדינות מלבבת
אך אש להבה אחזה ביתנו
היכן אנדנדך בני - מחמד עינינו???
עשבים שוטים
ריפדו השבילים
ומיונים צחורות
נותרו פחמים
לצל צמרת לבונה חפצתי לנדנד עריסתך
ובשיר ערש חרישי צפיתי חלומותיך
אך אף פיסת בד מכסותך לא נותרה
הכל כלה בסערת מוות איומה!
במקום בו שגשגה לבונה
לא נותרה לחלוחית לזכרה
בנשיפה אחרונה
רוחשות גחלים בגסיסה
הייתי גוזרת צמותיי
לתלות עליהן עריסתך
ושוב ושוב מנענעת
עדי תרד שנתך
אך היכן אמצא וכמה אתענה
מי יספק לשאלותיי מענה?
אל מול עפר וקומץ עצמותיך הקטנות
עזרו לי אימהות את שירי העצוב לבכות...
כי את באבי יאר השחור האימתני
בנשמותינו לנצח לחרוט
ואת זכרו הנורא לנענע ולהרדים
עדי ישקע בשנת עולמים!
