ניסיתי לא לחשוב עליהם בלי הפסק
לחשוב-לי רק על אלה שחיים
אבל כשלפעמים הצלחתי – העולם הזה
נראה פתאום חסר תכלית.
אני מודה שלעתים קרובות (לרוב בערב)
הם חסרים לי במידה כל-כך גדולה
עד שאפילו שמש אדומת-שקיעה
נראית מול חסרונם חיוורת
וּבַלֵּילוֹת כששְׁנַת-חלום גוברת
על כל מְצִיאוּיוֹת היום
הם לא רק מופיעים לי כמו חיים
הם שוב רואים שומעים וכרגיל
עושים שלום ביני לבין עצמי
וגם (עד כמה שניתן) ביני והעולם.