1 |
|
|
|
|
|
|
אכן "המקום" הזה טעון רגשית ומשמר את היחסים בין דור ראשון לניצולי שואה לדור שני. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
יהודית מליק-שירן |
|
2 |
|
|
האהבה לעולם אינה נגמרת.
החללים- הם הכאב העצום.
אין לו פתרון.
אפשר להתנחם במעט ה"יש" בין החללים.
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
דורית חגי |
|
|
|
|
תודה דורית,
אכן כך. החללים לא ניתנים לצמצום, עם השנים הם נפערים יותר ויותר והמקום המתגעגע מנסה להחזיק באהבה כמוצא מחבק, למרות הסבל, הייסורים, הסיוטים משם, ב'כאן ועכשיו' אבי ז"ל רצה שנדע,דיבר על כך, הוזמן להרצאות בבית הספר, אך תמיד חס על התלמידים הצעירים שישבו מולו ואת כל הזוועות לא סיפר. קשה עם זה. עם נכדיו נפתח יותר. חבריו של אבא בחרו לשתוק והוא בחר לשתף, להגביר מודעות כדי שרצח עם לא יחזור בשנית. קשה לגדול ללא שפה, ללא בית וללא ארץ. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
יהודית מליק-שירן |
|
3 |
|
אבא |
|
מיכאל רייך | 18/04/12 19:04 |
|
|
יהודית יקרה, ניכר הקשר הנפשי שלך אל אבא והזיכרון, שכמו קעקוע על היד, אינו ניתן למחיקה. שירך מרגש מאד. כעת, ביום השואה, זוכרים ביתר שאת, את אלה ששרדו ואת אלה שלא. והציווי הוא לא לשכוח. יהי זכרו ברוך! |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
מיכאל רייך |
|
|
|
|
הקשר שלי עם אבי היה לא פשוט בכלל. כאיש צבא ומשטרה לא הרגשתי את נוכחותו בבית. אמא הייתה לא רק אמא, היה לה תפקיד כפול, לשמש לנו גם אבא, כי התפקיד הבטחוני לקח את אבא מאיתנו. החללים שיש לי ממנו הם חללים שלא הצטמצמו בכלל. אני חושבת שכיוון שהתייתם בגיל צעיר ואיבד את משפחתו בשואה לא חווה ילדות איתנו גם. התיקון האמיתי נעשה רק כשנולדו נכדיו. אז הוא יותר נפתח. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
יהודית מליק-שירן |
|