בעיני רוחי ראיתי
את רחל המשוררת
שמעתי אותה כותבת
"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת
בשעות מצוקה ואובדן,
היו למחרוזת מילים מלבבת
לספר שירי הלבן.
נגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב
הכורע,
יד כל במנוחה תמשש."
ואז הגיעה רחל אימנו
שחוותה מצוקה ואובדן
ועמדה חרבה
והייתה בודדה.
ורחל - בגודל ויתורה
חצבה לנו דרך.
שם בדרך אפרתה
היא נקברה
ותפילתה בוקעת ועולה.
ויאמרו לה-
מנעי קולך מבכי
אבל היא עדיין בוכה
ומבקשת את בניה לשוב
והנה עומדת
רחל
אשת ר' עקיבא
בגבורה
במסירות
ובהתמדה
גם היא מתפללת
גם היא מושפלת
וגאה.
ארבעים שנה היא מקריבה
ור' עקיבא פונה לתלמידיו
ואומר: שלי ושלכם
שלה הוא.
כל מה שלמדתי, כל מה שהגעתי
בזכותה.
כמה עוצמה במילים בודדות.
ושלושתן - האחת ליד הכינרת
השנייה בין קש ותבן
והשלישית רחל אימנו
כולן סובלות צער וייסורים
וגודלות מכך.
שלושתן לא ויתרו.
כשם שרחל המשוררת לא ויתרה על הכינרת
ושם בחרה להיקבר,
כשם שרחל אשתו של ר' עקיבא
בתעצומות נפשה
שולחת אותו בגיל ארבעים ללמוד תורה
והופכת אותו לגדול בתורה.
ורחל אימנו - שזכתה ליוסף ובנימין
שנקברת בדרך בית לחם
ושם מקבצת את תפילות בניה
מגישה לריבונו של עולם ואומרת-
אבא, כשם שוויתרתי אני לאחותי
ותר לנו על עוד שנות גלות
ותר גם אתה לבניך על שסטו מן הדרך.
וכל אישה תדע מה כוחה.
בתפילה.
בהתמדה.
בשליחת הבנים לתלמודי התורה.
תדע שיש תקווה
ותזכור את מילות שירתה של רחל-
"הן דמה - בדמי זורם
הן קולה בי רן
רחל הרועה צאן לבן.
רחל-אם האם...
ועל כן את דרכי אוחז בביטחה כזאת.
כי שמורים ברגלי זכרונות מני אז מני אז."
[רחל, תרפ"ו]
