הֶמְשֵׁכִיּוּת

אַחֲרַיִךְ בא המבול הגדול שהרס את הכול והותיר מין שממה שכמותה לא נודעה לי עד לבואו כי הפעם נשארתי רק עם עצמי גם המום גם מותש וגם בלי סיבה להתחיל את הכול מחדש ולולא הִצטברות של צָמָא וְרָעָב לא הייתי כלל קם לא הייתי יוצא לא הייתי מוֹצֵא שום טעם לִשְׂרוֹד אבל כשהִרוֵויתִי את הצמא ושברתי אחריו את הרעב הִתחלתי לחוש טעם לזכור דברים שהיו לִפני המבול והטעם הזה הלך וגבר ככול שזכרתי יותר פרטים מכול דבר שרק כשזוכרים יש לו חיים זה אומר שמדובר באחריות גורלית שֶׁכְּמוֹתָּהּ יש למי שבדרך זו או בדרך אחרת יכול להציל חיים! כשמדובר בָּךְ שאין לָךְ בַּחֶלֶד שום תַּחֲלִיף אחריות זו מוטלת באופן טִבְעִי עד אַחֲרִית-יָמַי עָלַי.