מה קולטים ילדים בנושא דיאטה? מה קולט ילד כאשר הוא שומע את אמו "אוי, שמנתי כל-כך, צריך לרדת במשקל, טוב, מחר מתחילים דיאטה". מה קולטת ילדה כאשר רואה את האימא מתבוננת במראה, נאנחת ומכניסה את הבטן (שבעצם אין). ומה קולטים ילדים כאשר הספורט היחידי שהוריהם עושים זו צפייה בטלוויזיה ופיצוח גרעינים.
ילדים קולטים במהירות, אין צורך בהסברים ארוכים ומייגעים, ולא אחת הם מחקים את התנהגות ההורים. וכך דיאטה נתפשת אצלם כעונש, סבל, משהו זמני שרק מחכים שייגמר סוף-סוף.
משנה לשנה הגיל שבו עושים את הדיאטה הראשונה הולך ויורד. כיום, לא נדיר לראות ילדים בני שבע-שמונה שנפגשים עם דיאטנית ומתחילים את מסלול היסורים של הדיאטה ובחדרי הכושר ילדים בגילאי שבע-שמונה הם לא מחזה נדיר.
יובל, למשל, רק בן 12 וכבר סובל מעודף משקל ומנוסה בדיאטות. יעל בת ה-14 יושבת מולי ואומרת בקול מבוגר: "יושב לפניך מקרה חסר תקנה, אין לי אופי". רק בת 14 וכבר משוכנעת שהיא אדם חלש וחסר אופי, וכל זאת בגלל הדיאטות שעשתה. "מתי, לעזאזל", אני שואלת את עצמי, "הספיקה לנסות את כל הדיאטות?" מסתבר, שאת "הקריירה" היא התחילה בגיל שמונה.
קשה להיות רזים בעולם של שפע. רק מעטים מבנינו הם בני מזל ויכולים לאכול ככל העולה על רוחם ולא לעלות במשקל. ואם לנו קשה להתמודד עם גל השפע שלפנינו, תארו לעצמכם עד כמה קשה לילדים.
מה עובר על ילד עם עודף משקל? מי שהתנסה ב"חוויה" להיות הילד השמן בכיתה, יכול להבין זאת. שיעורי ההתעמלות הופכים לסיוט, הליכה לים או לבריכה הופכים למבצע. אורן היה בן 17 כשלראשונה בחייו נכנס לבריכה ללא חולצה. "יש לך מושג איזו הרגשה נהדרת זו?" שאל אותי.
אז מה עושים? הצלחת הילדים תלויה במידה רבה במסגרת המשפחתית. כיצד אנחנו מצפים מילד שיאכל בצורה נכונה כאשר כל המשפחה אוכלת גבינות עתירות שומן, פיצוחים, פיתות ובורקס? לדרור בן ה-30 יש עדיין זיכרון ברור מגיל 15, כאשר אביו ישב מול הטלוויזיה ופיצח גרעינים. אחרי זמן ממושך מול שפע הפיצוחים שלא נגמר, שלח דרור יד אל הגרעינים. את התגובה של אביו "איפה האופי שלך, לך אסור!" לא שכח.
משפחה של ילד עם עודף משקל צריכה לבדוק את עצמה ואת הרגלי האכילה שלה. זו לא רק העבודה של הילד, אלא עבודה משותפת של כל המשפחה. זו אולי ההזדמנות לשפר את צורת האכילה של כל המשפחה וכך בזכות הילד נוצר השינוי.
הרצון לשינוי חייב לבוא מהילד עצמו. הלחצים שלעיתים מפעילים, בדרך-כלל לא עוזרים. אני לא שוכחת את עידו. בפגישה הראשונה שלנו ישב מולי כפי שכפאו השד. לא הוציא מילה מהפה, אפילו לחיוך לא זכיתי. כששאלתי מדוע הגיע, רק הצביע על אמו.
כשהרגעתי אותו ואמרתי שלא אקבל אותו לתוכנית, אלא רק כשהוא עצמו יחליט, הופיע על פניו צל של חיוך. אחרי שבועיים התקשר אליי בעצמו. לפגישה שקבע הגיע כבר ילד שונה לחלוטין. מחייך, צוחק, מדבר - והתוצאות היו בהתאם. נכון שלהורים קשה לראות את ילדם עולה במשקל, אבל חשוב לזכור כי ההחלטה היא של הילדים, ועלינו לכבד זאת.
ומה בכל זאת אפשר לעשות בינתיים? לתת להם מידע נכון, ליצור אווירה נכונה של אכילה שפויה, לתת דוגמה אישית ולחכות בסבלנות. והעיקר, להפסיק לדבר כל הזמן על דיאטה ולאכול ללא הכרה.
בואו נלמד את ילדינו שכדי לרדת במשקל ובעיקר לשמור על המשקל, לא צריך להפסיק לאכול ולא צריך לסבול. במשפחה עם הרגלי אכילה נכונים ושפויים יש סיכויים שיגדלו ילדים עם התייחסות נכונה ובריאה לאוכל ושיהיו גם במשקל תקין.
