כמה נעים לעלות על רכבת, ליהנות מארוחה וללכת לישון בתא מהודר. המחבר הסקוטי דן ריצ'רדס עשה זאת לאחרונה בין בריסל לווינה ובין מינכן לוונציה; הוא יכול לעשות זאת גם מביתו שבאדינבורו ללונדון. מסעות כאלו אפשריים משני צידי האוקיינוס האטלנטי, אך העתיד של רכבות הלילה באירופה ובארה"ב שונה לחלוטין – הוא כותב בניו-יורק טיימס. רכבות השינה זוכות השנה לעדנה מחודשת באירופה. היבשת מציעה מספר גדל של נתיבים המתחרים זה בזה במהירות, מחיר, נוחות וידידותיות לסביבה. האיחוד האירופי מתכנן להכפיל עד 2030 את התנועה ברכבות מהירות ולחבר את כל הערים הגדולות בגוש. לעומת זאת, ארה"ב נרדמה בתחום התחבורה, קיצצה את המימון לתשתיות ציבוריות ופיטרה עובדים בענף. התחבורה הציבורית למרחקים ארוכים מתקרבת לנקודת הכרעה: מהיר, יוקרתי וסביבתי – או איטי, מיושן ומזהם. בקדנציה השנייה של דונלד טראמפ, כאשר מדיניות איכות הסביבה מתפוגגת, הדרך קדימה נראית ברורה: יותר מכוניות, מטוסים וטילים המופעלים בדלק. הרכבת הלאומית אינה מובאת בחשבון, משום שהיא כושלת או פיל לבן. אחת הסיבות, מסביר ריצ'רדס, היא הדימוי האמריקני של ארץ החופש האישי הבא לידי ביטוי במכונית. אבל בפועל, המכונית תרמה רבות לירידה באושרם ובבריאותם הנפשית של האמריקנים. במקום להשקיע בדרכים שיסייעו לאמריקנים להותיר את המכונית בבית, התשובה האופיינית של ארה"ב לפקקים הייתה לסלול עוד כבישים. רכבות עיליות ותחתיות הן הפתרון הנכון, אך ארה"ב השקיעה מיליארדים בפרויקטים תחבורתיים בלתי מוכחים ובמטוסים על-קוליים. אילון מאסק מדבר בהתלהבות על העתקת "רכבת הטיל" הסינית; זו הצליחה בשל דבקות בחזון, אומץ של נחישות, תכנון לאומי מוצלח ומימון מתאים. מאסק, לעומת זאת, בנה רק כמה מנהרות מתחת ללאס וגאס לשימוש מכוניות טסלה במעין רכבת תחתית המשרתת כמה עשרות נוסעים. החלומות להחיות את המטוסים העל-קוליים מתמקדים בחברת Boom Supersonic המתכננת מטוס של 64 מקומות, בתקווה שיתגבר על המכשולים שהנחיתו את מטוס הקונקורד: ביקוש, מחיר ורגולציה. אלו הם חלומות שמתאימים רק למי שיכולים להרשות זאת לעצמם, בעוד הרוב הגדול נשאר בחוץ; ובכל מקרה, תפוסה מוגבלת שכזאת לא תושיע את ארה"ב. בעידן של מיליארדרים המפתחים טילים, קל לזלזל בטכנולוגיות ישנות כמו הרכבת. רכבות מאפשרות לפגוש נוסעים אחרים, לצד היותן מילה נרדפת לקהילה, קשר ויעד משותף. הן תפסו מקום מרכזי בתרבות המאה ה-20 בספריה של אגתה כריסטי, בעלילותיו של ג'יימס בונד ובסרטיו של אלפרד היצ'קוק. אבל בעידן הסילון השתנו הרגלי הנסיעה ורכבות נראו כמו סוג פחות נוח של מטוס. באירופה רכבות הן כעת הפתרון הישן/חדש: נוחות של העולם הישן בשילוב עם הטכנולוגיה של העולם החדש. נסיעה במכונית מלונדון לברלין אורכת 12 שעות, וברכבת – תשע שעות. לעומת זאת, דרושות 13 שעות נהיגה מניו-יורק לשיקגו – בעוד הנסיעה ברכבת נמשכת 20 שעות. רשת רכבות אמריקנית דומה לזו האירופית תחולל מהפך, סבור ריצ'רדס. לא משנה כמה ארה"ב גדולה וכמה תושביה חלוקים לגבי העתיד; החייאת הרכבת היא חלופה להתקדמות. לחצות את המדינה ביום או בלילה, לראות אותה חולפת, לדבר עם זרים: זהו הזמן הטוב ביותר לגלות מחדש ולבנות מחדש את החלום האמריקני.