ובכן, נא להכיר: האיש הוא זושא ריבקין, חסיד חב"ד שהוא תושב כפר חב"ד ומראשוני הכפר. "נולדתי בעיר גומא ברוסיה", הוא מספר, "למדתי ב'חיידר', הבית היה יהודי-דתי ונאלצנו לא פעם לקיים את המצוות בסתר מחשש מהשלטונות הקומוניסטיים. התקופה הייתה מלחמת העולם השנייה, חיינו בעוני רב ולא פעם סבלנו, ממש, מחרפת רעב. אמי ואבי עסקו לפרנסתם בתיקון מכונות תפירה ובעבודות תפירה". "בגיל 17 עליתי ארצה עם משפחתי והיינו בין ראשוני ומייסדי כפר חב"ד. בהתחלה החיים בכפר חב"ד היו קשים מאוד: ללא חשמל וערביי הסביבה ומסתננים היו יורים מדי פעם לעבר שדות הכפר. עבדתי כאינסטלטור בסוכנות היהודית. לפני למעלה מארבעים שנה קניתי ביחד עם אחי, חיים, מסעדה ברחוב מאז"ה, פינת אלנבי, שבתל אביב". במסעדה הנקראת "ישורון" מגישים אוכל יהודי כמו טשולנט (חמין), גפילטע-פיש וכדומה. יושבים בה אנשים מכל הסוגים, דתיים ולא דתיים, עשירים ועניים. "ברוך השם המסעדה בהתחלה הצליחה, אחר-כך היו קצת קשיים ורצינו למכור אותה, אך אחי חיים הגיע לבית הרבי מליובאוויטש באמריקה להתייעצות עם הרבי בשאלה: אם למכור את המסעדה? והרבי פסק, לבסוף, לא למכור ולא מכרנו". אני שואל אותו כיצד התחיל כל הסיפור עם קופת הצדקה ברכבת והוא משיב: "הפסקתי לנסוע עם האוטו למסעדה ואני נוסע בבוקר וחוזר כל יום בערב עם הרכבת וחשבתי שצריך לא לבזבז את הזמן ברכבת ולנצל אותו לעשיית מצוות וצדקה". בשיחתי איתו מזכיר שוב ושוב זושא ריבקין את בתו היחידה ברכה שנפטרה ממחלת הסרטן. "צדיקה גדולה הייתה", הוא חוזר ואומר. זושא ריבקין מגיע בשעות הבוקר לתחנת הרכבת בכפר חב"ד (נוהג מביתו בקלנועית אותה הוא מחנה בסמוך לתחנת הרכבת) וניגש מיד "לעבודה": תחילה עובר עם קופתו ברציפי התחנה וכשהרכבת מגיעה הוא עולה עליה ועובר עם קופת צדקה בין הקרונות, לזכות הרבים במצוות צדקה. כך עושה זושא גם בשעות הערב כשהוא חוזר הביתה, בסיום העבודה במסעדה זושא ריבקין הוא דמות ידועה בכפר חב"ד - הוא למעשה יזם בניית בניין 770 בכפר חב"ד, בניין שהוא העתק מדויק של בית מדרשו של הרבי מליובאווביטש השוכן בניו-יורק, וכן סייע בהקמת בית הכנסת "בית מנחם" בכפר, ובהקמת "כולל" לקשישים "תפארת מנחם".