את השבוע החולף עברנו עם מחאה גדולה אבל שקטה. אני לא מדבר על התחלואה המוזרה שפקדה את נהגי הרכבת שלנו, שכבר מזמן הבינו שהפגנות ושביתות זה כבר פאסה, והכי טוב זה מה שמוגדר "שביתה איטלקית". להיות חולים או באים לעבודה ולא לעבוד. ככה לא מסתבכים עם בג"ץ ובצלם (לך תדע אולי גם כאן יש להם מה לומר), ולא עם תלוש המשכורת. מה שמעניין הוא הודעת ועד הרכבת לציבור הרחב. הם מזהירים אותנו מפני נהגים לא מקצועיים שממנה ההנהלה עד כדי סיכון חיים. ומה קרה עד לפני שבועיים, אז כן היה בטוח לנסוע ברכבת? ומה יקרה אחרי שהוועדים יקבלו את מה שירצו? הנהגים המדוברים יהיו בסדר?
אני מדבר על מחאה אחרת. מחאה גדולה של הורים בישראל. מדובר בבחינות המיצ"ב שכבר שנים מתנהלים אצלנו, בלי שמישהו יחשוב אם זה דבר שצריך אותו בכלל או לא. במקור, הכוונות היו טובות כמו כל הדברים הטובים שלנו במדינה, שמתחילים בכוונות טובות. משרד החינוך מקיים מבחן פתע או אולי כמעט פתע, לתלמידי בית הספר, כדי לבחון את התוצאות ולהבין איפה יש פערים ואיפה אין. עד כאן הכל בסדר. ואז בג"ץ מחייב את משרד החינוך לפרסם את תוצאות המיצ"ב כדי שנדע במה מדובר, ומרגע שמגיע הפרסום מגיעות הבעיות. בתי ספר לא רצו למצוא את עצמם בתחתית הטבלה וראשי ערים הבינו שאם הם רוצים להיחשב מהפכנים בתחום החינוך, כדאי שבתי הספר שלהם יופיעו במקומות הנכונים ובדירוג הנכון.
להיסטריה הכללית הזו נכנסו מורים ומנהלים שהבינו לא פעם, שעתידם המקצועי ישתנה אם בית הספר שלהם יופיע או לא, ובסחרור הזה כולם שילמו את המחיר. תופעות של מורים ומנהלים שמגלים את התוצאות לתלמידים. הדלפות, זיופים וקשרים, אפילו במקומות הנחשבים.
התלמידים המסכנים שבמקום להתמקד בנושאים שהיו כתובים על קיר בית הספר, מונחים כמו "ואהבת לרעך כמוך", "יש בך כנפי רוח", ועוד משפטים שראוי שכולנו נגדל בצלם, ערכים של רעות וחברות, ערכים של אהבת העם המולדת, כל אלו נדחקו הצידה ובמשך חצי שנה מתכוננים למבחן שאיש לא יודע למה הוא טוב ולמי הוא מועיל. ככה זה עבד במשך שנים וככה זה ממשיך לעבוד. עד שמישהו החליט שהגיעו מים עד נפש (ברוך השם בחורף הזה זה מונח שאפשר להשתמש בו ואפילו לראות אותו).
המחאה התחילה, הרשתות החברתיות הוצפו, מכתבים נשלחו ודימונה עלתה על המפה והפעם בתור עיר שלא מעט הורים החליטו לעשות את מה שעושים נהגי הרכבת. לא מפגינים ולא קורעים בחינות. פשוט לא באים.
המון לחץ תכף נחזור לנושא זה, אך לפני כן סיפור קצר מהעבר הרחוק. תקופת שירותי הצבאי. שירות צבאי אומר הרבה דברים, ואחד מהן הוא מה שמוכר לכולם - המסדרים. יש מסדרי בושה יש מסדר בוקר יש מסדר שבועי ויש מסדר חצי שנתי. מידי מחצית - פעם לפני פסח ופעם לפני החגי,ם ישבנו כולנו במתח לקראת מסדר הממשמש ובא. במסגרת ביקרות אכ"א או מטכ"ל, ניירות נגרסו, כלים צוחצחו, דוחות סודרו ואנשים שלא ראית למשך שנה שלמה התחילו להגיע לבסיס עם דרגות מבהיקות והמון לחץ. וכמו כל ביקורת, יש גם את ההכנות לביקורת.
אגפי המגורים החלו לעבור תהליכי ניקיון שכללו המון בקבוקי סבון שמשמש לכל דבר - משטיפת רצפה, סבון לכלים, ועד לשחרור סתימות שאיש לא ידע מה בדיוק נסתם ומה סתם אותו בכלל. האמיצים שבינינו השתמשו בסבון הזה גם למקלחת, אבל אז הם גילו שלא נשארו להם חברים ולא נשארו להם שערות. לא תמיד בסדר הזה. בכל מקרה, מי שהיה אמון על מסדרי ההכנה היה רס"ר היחידה שבשונה ממפקד המחנה, היה נגד בדרגה נמוכה יותר, ובעיקר שונה בעובדה שהוא עדיין לא מילא את התפקיד שאליו ייחל כל רס"ר משמעת בעתידו המקצועי - להיות זה שנושא דגל במסדרי יום העצמאות בהר הרצל. רס"ר משמעת שמגיע לטקס הזה ויותר מזה גם מצולם בטקס הזה, יכול לפרוש מתפקידו ולעבור לתפקיד אחר בעירייה.
הרס"ר המדובר, היה מתייצב במגורי החיילים. מדובר במבנה בן שתי קומות, בנוי בצורת ריבוע סגור, נעמד מתוח והחל מחלק הוראות ושאגות מה לעשות ואיך לעשות. אחרי שעות רבות של מוזיקה מזרחית רועשת, וכמויות מים שיכלו לטפל בכל בעיות המים במדינה, התייצב הרס"ר כדי לבדוק מי עובר את המסדר ומי לא. לא מדובר בעניין פעוט. כי למעשה, מי שלא עבר את המסדר יכול היה במקרה הטוב להישאר למסדר נוסף שמתקיים ביום שישי בבוקר (הלך החמשוש) או לחלופין להכין מסדר במוצאי שבת (הלכה השבת). אחרי כמה וכמה מסדרים כאלו וכאלו נפילות בתחום, הבנתי איך העניין עובד.
שני דברים היו צריכים להיות נקיים במסדר הזה - הרצפה והמשקוף שמעל הדלת. בכל מסדר היה הרס"ר המדובר מגיע לחדר, מביט ברצפה בזווית כדי לראות אם יש השתקפות של אור ברצפה, ובאם החלק הזה עבר, היה שולף את הקלף המנצח. מעביר אצבע מעל משקוף הדלת ומחליט. אבק או לא. עברת או לא עברת. לפיכך ההכנה שלי למסדרים הפכה להיות קצרה וממוקדת יותר. את הרצפה שטפתי עם הרבה סבון ומעט מים (גורם להחלקה אבל גם ככה אם מישהו היה אמור ליפול זה היה הרס"ר) ואת משקוף הדלת צחצחתי מכל כיוון. כל השאר נשאר כמות שהוא. הוא היה מרוצה ואני יצאתי בזמן הביתה.
בסיכומו של תהליך זה בדיוק מה שקרה עם בחינות המיצ"ב. מעבירים אצבע רק במקום אחד וכל השאר לא באמת חשוב.
עם כל הצער שבדבר, ליבי היה דווקא עם המורים והמנהלים שלא בדיוק הבינו מה הם צריכים לעשות עכשיו, ומה בדיוק הם מספרים לתלמידים שכן הגיעו לבית הספר. ליבי היה איתם. הם הבינו שמשהו בשיטה לא עובד נכון, והם הבינו שיש משהו שהוא כן נכון בשיטה הזו.
הם לא ידעו מה הם צריכים לעשות עם זה.
יקירתי יקירתי. מה זאת אומרת במי אנחנו בוחרים?
אנחנו רק בגין.
