פסק דינה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
רחל ברקאי, שדחתה (26.3.20) עתירה נגד התחבורה הציבורית שהפעילה עיריית רמת גן בשבתות, מעורר אי-נחת רבה ב
משרד התחבורה, ולא בגלל הנושא הדתי של השבת אלא דווקא זה התעבורתי, שכן הוא הופך את הפרשנות הקיימת לגבי דיני התעבורה.
העותרים טענו כי מדובר ב"קו שירות" של תחבורה ציבורית, ובוודאי שלא ב"הסעה מיוחדת". העירייה טענה כי מדובר ב"הסעה מיוחדת" ואילו משרד התחבורה אמר כי אין מדובר ב"קו שירות", אלא בסוג הסעה שהמחוקק לא נתן לה את דעתו. השופטת רחל ברקאי נדרשה לפרשנות דברי החוק, הכריעה לטובת העירייה, ולמעשה קבעה שאין מדובר ביצור כלאיים.
לדבריה, רכיב התשלום בהגדרת קו שירות, כהגדרתו בתקנות, ולפיו כל נוסע משלם בנפרד עבור הנסיעה שלו, מהווה רכיב מהותי בהגדרת קו שירות ולא רכיב טכני, כפי שטענו העותרים. לכן "אין חולק כי מדובר בהסעה שנקבעו לגביה תחנות איסוף ופיזור נוסעים וכי הנוסעים עושים שימוש בהסעות אלו על-פי שיקול דעתם, אולם אין הנוסעים משלמים כלל עבור ההסעות ואלה משולמות על-ידי העירייה כמזמין ההסעות. ההסעות עומדות לרשות המזמין, בכוחו להפסיק את ההסעות מהיום למחר וברצונו ימשיכן, אין כך הדברים כאשר מדובר בקו שירות הנמצא בפיקוח המדינה. על כן גם לא יידרש כל פיקוח כפי שנעשה בהפעלת קו שירות".
עוד ציינה ברקאי כי רשויות מקומיות שונות מקדמות, בתמיכת המשרד להגנת הסביבה, מפעילות קווי נסיעה למוקדי בילוי ומקומות עבודה שאינם קווי שירות, אלא מופעלים על-ידי הרשות המקומית תחת רישיון של "הסעה מיוחדת". לדבריה, כך גם בנסיבות דנן, אין המדובר בקו שירות המתכוון להתחרות בקווי שירות קיימים כי אם עניינו בשירות העומד לרשות המזמין ומופעל על-פי שיקול דעתו.
משרד התחבורה יכול היה להכיל את פסק הדין כל עוד היה מסתפק בכך שאין מדובר בקו שירות, אולם מרגע שבית המשפט הגדיר את השירות כ"הסעה מיוחדת" ניתן האות לשרשרת פיצוצי מוקשים. משרד התחבורה, שבמשך עשרות שנים ניהל מלחמת חורמה בהסעות פיראטיות, מוצא עצמו חסר שיניים. מעתה יוכל כל בעל ממון לארגן הסעה על חשבונו, לציבור הרחב, והכל באותם מאפיינים של תחבורה ציבורית.
השופטת פסקה כי מדובר בהסעה מיוחדת, שכן החוק מגדיר אותה כ"הסעה שבה עומדים אוטובוסים או טיולית לרשות מזמין תמורת סכום כולל בעד השימוש בו". היא עמדה על הקושי שהעלו העותרים כי מדובר בשירות הניתן לנוסעים מזדמנים ולא לקהל מוגדר וכתבה: "מקובל הוא כי הסעה מיוחדת מיועדת לקהל מסוים הנוסע ליעד המוכתב על-ידי המזמין - כגון הסעות של בתי ספר, צבא, מקומות עבודה וכיו"ב. אולם אין בעובדה כי מדובר בקהל בלתי מסוים כדי לשלול דבר מסוימות ומיוחדות המשתמשים המבקשים לעשות שימוש בשירות זה. המטרה העיקרית של שירות ההסעות הוא איסוף הקהל בתחנות מסוימות בעיר והבאתם לאותן נקודות פיזור המאפשרות גישה לחיי תרבות בעיר תל אביב. מטרת השירות לא נועדה להתחרות בקו שירות קיים והיא בבחינת הסעה מיוחדת אותה ביקש המזמין, עיריית רמת גן להעמיד לרשות תושבי העיר".
שר התחבורה יידרש לתיקון הפרצה פסק הדן התעלם לגמרי מכך שנסיעת החינם, אינה באמת חינם כאילו הייתה לעירייה קופה המתמלאת מאליה, אלא מדובר במיסים שמשלמים התושבים ובכך ממנים את השירות בעקיפין. משרד התחבורה לא יוכל להישאר שווה נפש מול ההגדרה החדשה, שרחוקה כרחוק מזרח ממערב מכוונת המחוקק. כל שר תחבורה שיבוא יידרש לגדור את הפירצה שפרץ בית המשפט, ולמנוע תוהו ובוהו בכל ענף ההסעים המיוחדים, שמעתה זוכה להרחבת שטח פעילותו למקומות שעד היום לא הייתה בו דרישת רגל - ובכל ימות השבוע. מעתה למשל ניתן יהיה להסיע קווים פרטיים לציבור חרדי המעוניין לשמור על הפרדה בין המינים באמצעות מימון של נגידים מחו"ל או מקופת הקהילה.
באשר לטענת העותרים לגבי עצירה בתחנות שנאסר להעלות ולהוריד בהן נוסעים, אמרה ברקאי כי לא הוצגה בפניה תמונה כוללת ממנה ניתן ללמוד, כי בתחנות האוטובוס בעיר רמת גן, ובפרט באלו בהן עוצרת ההסעה המיוחדת, לא מוצב תמרור מתאים.
עם זאת הבהירה שככל שקיים צורך להסדיר התמרור, המדובר בסמכות הנתונה לעירייה, בהיותה רשות תמרור מקומית, ועל כן מן הראוי היה לפנות אליה בנדון, בטרם פנייה אל בית המשפט, דבר אשר לא נעשה. עוד ציינה שאין מדובר בעניין מהותי היורד לשורשו של עניין אשר יצדיק ביטול הרישיון להסיע בסבבוס, כאשר מדובר בעניין טכני בר תיקון.
בפרשנות לדבר החקיקה בנושא איסור העצירה, כתבה כי "המחוקק לא ביקש לאסור עצירה רגעית של אוטובוס המבקש להעלות ו/או להוריד נוסעים בבטחה במתחם תחנת האוטובוס, כבמקרה שבפני. מה גם שעל-פי התמרורים הקיימים בתחנות אוטובוס... מותרת עצירה לשם העלאה ו/או הורדה של נוסעים של סוג מסוים של כלי רכב שיכול להיות... תמרור עצירה לאוטובוס ציבורי". לדבריה, תמרור 505 המתנוסס בתחנות אוטובוס קובע כי מדובר בתחנת אוטובוסים ציבוריים, לפיכך, מותרת העצירה בתחנות לאותו סוג מסוים של רכב לשם העלאת
נוסעים והורדתם; ומכיוון שהאוטובוסים המבצעים את ההסעות הם אוטובוסים ציבוריים המיועדים לשמש הסעת נוסעים בשכר בו נושאת העירייה, אין מניעה שיעצרו, ואין מדובר בהסדר חנייה כי אם בהסדר עצירה.
נושא החנייה פחות קריטי עבור משרד התחבורה, וגם אם יסבור שאין זו כוונת המחוקק, לא נראה שיבחר להרעיש על כך עולמות, משום שהפסיקה נותנת מענה לכל מיני בעיות מקומיות של עצירת אוטובוסים שאינם מורשים לעשות זאת כגון הסעות תלמידים ועובדים.
פסק הדין מתייחס רק להיבטים התחבורתיים של השירות ברמת גן, אך נמנע - אולי בהעדר טענות בנושא מצד העותרים - להתייחס לכל הסוגיות המוניציפליות באשר לסמכויות הרשות המקומית לחרוג מתחומה ולספק שירותים לבני ערים אחרות ומחוץ לתחום שיפוטן.