יעל צבעוני: "משהו קורה לאישה", הוצאת "צבעונים 2020 86 עמודים. מה קורה לאישה כשהיא יולדת? מה קורה כשזרע זעיר הופך להיות ישות חיה ונושמת? מה מתארע בחייה של אותה אישה? איך היא רואה את עצמה? היכן היא נמצאת והיכן נמצא הוָלד שלידה והיכן נמצא האיש שמולה? דומה שספר שירים זה, שמדבר על לידה ולאחריה הוא אישי מדי מכדי לכתוב עליו, אך משנכתב ויצא ממך שוב אינו שלך והפרטיות שלך נפרצה. לפי כך אני כותב על רגעי הלידה, כאשר האיש שלה נמצא לידה. "אתה עומד קרוב אלַי / אבל בעולם מקביל". כך היא אכן מרגישה בכאבה. כי בודד הוא הכאב. כי לבדו כואב האדם. עד מהרה הופכים הרגעים למצב שאין עליו שליטה, שקיעה פנימית באה ומשתלטת עליה, והיא מתבוננת בתהייה בפעוטה שבידיה. "איך תסביר לילדה / שרק מכאן היא רואה // שהעולם לא ישר / ולא היא / הפוכה". ועל אף הכול, על-אף התסכול מעולמנו, אנו ממשיכים להוליד וללדת, כמיהה שמוכתבת על-ידי טבענו, וגם אם זה טבע טוב או טבע רע. אנו ממשיכים את דרכו, לאו-דווקא את דרכנו. והיצור הקטן משעבד אותנו עד כדי התרחקותנו ממי שאהבנו. "אני עוד לא בשלה בשבילך / אל תקלף אותי" היא אומרת, ומהגגת, מתוסכלת, "ככל שגומי המציאות מתהדק סביבנו כך אנחנו מתרחקים זה מזו, מותחים בכל הכוח לכל הכוונים". כך היא מרגישה. ומוסיפה: "היית רק גוף / נוגע בי". ושואלת את היקום שמעליה: "איך ממשיכים / מישהי אחרת". משהו קורה לאישה, היא אומרת, והיא מרגישה שונה, אחרת. ואכן כן, מסתבר שלא מעט קורה לה. כשהגבר שלה עומד לידה ולא יודע מה מתחולל בתוכה. כאשר אינה יודעת להסביר את עצמה.
רבקה פישביין-עמנואל: "ואז הייתה שמיים", הוצאת "צבעונים" 2020 111 עמודים. בין אופטימיות זהירה לבין נוסטלגיה עזה, בין מבוכה לבין שליחת איברים מחוצפת, כותבת רבקה עמנואל פישביין את שיריה. בין כאב לבין תשוקת גוף נחרצת, פרוקת איברים ובלתי מתפשרת; בין תפילה עמוקה לביו טרוניות בועטות, אם נסתרות ואם גלויות באלוהי הנפגעים של החיים שהוא הקצה. כך מודעת המשוררת בספרה ביכוריה המפתיע בטיבו אל שלה: "הִתְפַּקְּרִי וְחָיִית / אִשָּׁה". כך אומרת לעצמה, אולי גם לאחרות, אך גם אם נכתבו הדברים בתום הלב, וברוב המקרים כאלה הם
מצטיירים, הרי שהם טבולים באש פנימית נכוחה ונועזת שציפתה לפריצת עצמה, אך עדיין לומדת פה ושם להיות שקטה ומאופקת, כמי ש"עוֹד לוֹמֶדֶת שְׂאֵת שְׁתִיקָה לֶאֱלֹהֵי כָּל בְּרוּאִים", אך יודעת זאת, "בִּמְיוּחָד כְּשֶׁאֲנִי הִיא / הַשֶּׁבֶר בַּמַּרְאָה." כך היא מתייחסת אל החיים, אך לפעמים החגיגה מפתיעה, בעוד הארוטיקה שלה לובשת צורה ופושטת צורה, פעם היא פרוקת עול ופעם מצטנעת, פעם מתמסרת ופעם טוענת: "בְּהֶרֶף בֵּין הֱיוֹת אָדָם וְחָדַל / אֵין זוּלַת נִשְׁמַת כָּל רֶגַע מְלוֹא נְשִׁימָתוֹ / שֶׁהִתְרוֹקְנָה." חסה וגם לא מתחשבת, כי היא אומרת עוד, "אֵין חֶסֶד אֵין חֶמְלָה", ובין לבין אנו עדים לגעגועים לעבר, לילדות, להורים שכבר אינם, לגבר שטובע בה, אך גם לה, שהחליטה לחיות ולעורר בעצמה את האושר ואת שמחת חייה. כי, היא טוענת, "מִיתוֹת הַרְבֵּה כָּל כָּךְ שֶׁמַּתִּי / כְּבָר אֵינֶנִּי פּוֹחֶדֶת / לִחְיוֹת". בשירתה אינה מהססת להמריא, מרסקת את השפה ומחברת משפטים משלה, אך אביא כאן דווקא את חלקו של אחד משירי הגעגועים שלה, מן האופטימיים והפשוטים, כמעט ילדותיים לכאורה: "צִיַּרְנוּ אָז בַּיִת לָבָן / רִיבּוּעוֹ חֶדֶר וְרַעַף אָדֹם / חַלּוֹן יָרֹק וְדֶלֶת// וְתָלִינוּ לוֹ אָז שָׁמַיִם / פַּס כָּחֹל וְשֶׁמֶשׁ צָהֹב / קֶרֶן כָּתֹם וַעֲנָנָה אֲפַרְפֶּרֶת / וְזָרַעְנוּ סָבִיב פְּרָחִים בְּסָגֹל / שְׁבִיל אֶל פֶּתַח וּפַרְפַּר בְּמָעוֹף / קֶשֶׁת צִבְעוֹנִית וְצִפֹּרֶת". מה צריך עוד.
אירן דן: "שירת הנדודים", הוצאת "ספרי עיתון77" 2020 120 עמודים. כותרת הספר היא "שירת הנדודים", ואני תוהה מה נודד בה, במשוררת, רגליה או לבה. אך נראה שרגליה כבר נדדו ועתה לבה אומר את יתר הדברים, ופעם נוספת אני תוהה אל מי נועדו שירי אהבתה המעודנים - אל הרוח שהייתה לוטפת אותה ומרשרשת בעצי התמר הגבוהים, אל ארץ מולדת אבודה אולי כמו רובנו, לבוראה, להוריה שהביאוה לעולם או לאהובה, מי שהיה פעם בלבה. "הלכתי" היא מספרת על לכתה, "והים לא / רגַש / והאדמה / לא רעשה" והיא מוסיפה, "כשניסרו / את בית החזה / לא מצאו בי דבר", ואת הריקנות הזאת שבאה בה אינה שוכחת. כי כך אחר כך היא אומרת: "קוראת בשִׁמךָ עד שנופל קולי ממני / עד שיום הופך לנצח". ולא סתם כך, אלא ש"אצבעות ידיךָ רשמו על בטני / קוים מתעגלים. / לא היו שם מלים." היא מתארת את רגשותיה כטבע, כצמיחה. כמיהתה היא לא רק לתחושות אלא גם למראות שנחרתו בה. "בנדודַי בארץ המסעות / כמיהה נחרטה על גזעי העצים", אֵלה העצים הגבוהים, עצי התמר המאווששים, פרחי היסמין שמפזים ריחם. גם געגועיה להוריה שכבר אינם לא מניחים לה, עד שאפילו "הרוח / השמיעה קולה, / הסתה את בכיִי." כך היא חוברת לנוף, לטבע, לאדמה, עליהם היא מרבה לכתוב בקולמוס קל וחומק, כמו משב של רוח חמה שחשים אותה ואיננה, דומה ל"משק כנפיִם / בשדות האורז." שירתה של אירֵן היא שירת כמיהה, קול קורא אל האהבה, קורא אל התחושות, קורא אל העולם, ולבה נטוע באדמה ההיא, בגבעות שמולה, מוקפת בריח יסמינים והיא כמו מרחפת, כי "הזמן חולף אותנו / מפר הבטחות// סולח". כך היא גוברת על געגועיה, על כמיהותיה, והיא סחה לאמה שכבר איננה: "במקום לבכות / הלכתי לשוק / לקנות לךְ פרחים". כי פרחים, דומה שמטיבם, בכוחם לנחם.
ורדה אליעזר: "תגיד לי עוד", הוצאת "עמדה" 2021 101 עמודים. ספר שיריה השלישי של ורדה אליעזר הוא ספר שבו נוטלת המשוררת על עצמה לטעון בשם הנשים ובשם אהבתן: ההתאהבות המקרית, הפרידה מהגבר הנאהב, החשש מן המרחק שנוצר והגעגוע ללטיפה החמה והחיבוק האוהב שאישה חווה. אלא שלא תמיד זאת אהבת אמת, לעתים זוהי אהבה חד-צדדית, כי שמא זה רק מקרה שנפגשו: "נפגשנו שם. לגמרי במקרה. / הוא חיפש אי. אני חיפשתי אשליות". כך היא אומרת, ובמקום אחר מדגישה: " כמעשה חֶלם / / וכלל לא היינו". אם כך זו הייתה אהבה מדומה של האישה עם מי שמצא בה אי-לאתנחתה של נפשו? אלא שהיא, האישה הבוטחת, האוהבת, מרגישה ש"בלכתךָ נמחקות פעימות / כאלו הזמן מסרב להקיש / בלעדיךָ". הנה, כך על-אף הכול, על-אף שלילותיהם ארכו והוא העניק לה את חומו, והיא "באה להתכרבל הכי קרוב אליךָ / להשלים אותי ביש שהנךָ", עכשיו, אחרי הפרידה, היא רוצה לשכוח. "הייתָ לי בית / משכן להיעטף בו", אומרת אותה אישה ומהרהרת לעצמה, אך הנה זה מה שקרה לאותו בית: "ודָלף./ נסדקו רעפיו.// וקָרס הכֹּל". היא אכן נראית כמי שבאה לפרוק את המעיק, להשליך את הזיכרונות, ודַא עקא, חשוב להשליך את אלה הטובים. כי הם המפתים, המתעתעים, המטביעים, ויש בזה מעין אזהרה. "כה נכון הייתָ לי / כך נדמה היה / בשעת הדמדומים / בזמן תעתועֵי האור / בטרם שקיעה". היא אכן מתועתעת ואני יכול להוסיף ולצטט הרבה. היא מטיבה לתאר את האהבה, לפניה ואחריה, ושערים אחדים לספר: "אֶל שהיה", "בתוך האֵין", בהם מתוארת האישה שסבורה שמצאה אהבה מאכזבת, בעוד שבשערים האחרים, "אל החלום" ו"אל היש", אוזרת כוח מחדש. והיא כמו מכה על חטא התמימות בשם הנשים התמות כשאומרת, "איך לא זכרתי / שגם הזאֵב חִיֵּך אל כִפָּה אדֻמה." היכן היא אהבת האמת, ואני שואל, כמוה, "אפשר פשוט לאהוב"?
טובי סופר: "רפסודה", הוצאת צבעונים 2021 62 עמודים. "נג'יה דוחפת את עגלת בקבוקיה הריקים / ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. / מי יודע בת כמה נג'יה", כך נזכר טובי סופר בילדותו באחד השירים בספר שיריו החדש, השלישי, והוא תוהה: "מי יספר מה היו לה חייה / מסמטאות בגדד עד הנה." התהפוכות בהן התהפכו חייהם של אנשים מנקרות בו, ונראה ששנות ילדותו ונערותו לא מתנתקות ממנו. ואולי ההפך, שמא אינו מתנתק מהן והוא כותב עליהן עדיין אחרי כל השנים שחלפו עליו. על אביו הטוב הוא אומר, "בסרגל שרטט אבי קוים / שהיו ישרים כמותו". אבל אמו שקועה בנפשו, הוא שוקע בזכרה כשקוע במי הים ואומר, "אבנה רפסודה / ואשוט כל ימי / באוקינוס אהבתך". מכאן הוא לוקח את הכותרת לספרו, אותו הוא מקדיש להוריו. הוא רגיש אל החיים, חרד להם וברוב אהבתו להם או חרדתו הוא מייחס להם עדינות ושבירות של כלי חרסינה: "ימינו - חרסינה, קריסטל משתבר./ נותרה אהבתנו / מצוף מספינה טרופה". ולא ברור אל מי הוא מדבר ואל מי שלוחה אהבתו, האם אל אדם כל שהוא או אל אישה מסוימת. האמנם כך הם החיים, מתנודדים ואינם ניתנים לשליטה, צפויים להיטרף לפתע? וכך הוא אומר אל אלוהים: "אנא, הושיעה נא, / כי כבר זמן אנחנו / בתוך בירא עמיקתא / ואין לנו שמים." ואם לנו אין שמים, מה גורלה של השירה המפעמת בנו, מהי הרוח הזאת, מהו המשורר? "אני בוחן את דמותו של המשורר הנערץ עלי / ומגלה לחרדתי שהוא בן תמותה". לפי כך הוא רוטן אל עצמו: "ולכמה כסילות נדרשתי / כדי להאמין כל השנים הללו / שיש לו כנפיים." ואם היה לנו ספק, אם חשבנו דברים גדולים על עצמנו, אם דבקה בנו יוהרה, עלינו לדעת כי אין אנו אלא "נחל קטן הולך אל הים."
רות ארטמן: מכאן וממרחקים הוצאת "סלונט" 2020 111 עמודים. העבר היה ורוד, ההווה נעשה אפור ומאפיר את העבר, והעתיד הולך ומחשיך. שיריה של רות ארטמן הם שירי תסכול, בעיקרם, שירים על איש שאולי האפיל את עברה, ומתוך מבט על ההווה המתסכל היא מעלה את זיכרונות העבר, וצופה את העתיד מתוך פיכחון שהיא מסגלת לעצמה. "אהובֵי לבי / מביטים אלי בצער -/ מי שמני לשופטת העולם?" אבל היא אכן שופטת את העבר של עצמה ובכלל, ואת דרך העולם, ואת חוסר המהות שבו, לדעתה, כמו ש"אני ואתה / החיים ביֻמרה של חשיבות / בחִפושים אחר סיבה, / אחַר גורם ותוצאה -/ גם אנחנו אשליה." ואילו, היא חשה, "מחוזות ילדותי הולכים ודוהים, / במסע הגדול של הזמן." כך היא כותבת, אך דווקא פיכחון ההווה הכהה צובע את העבר שהיה בו ורוד, והייתה בו אהבה, והיו בו לבבות שהיו קרובים זה לזה, אלא ש"בשעת ערְביִם מסֻכנת / חֹשך מכסה אור." כזו היא שעת האהבה, וחבל. אך היא רואה את הטבע, שמתנהג באופן צפוי ועל-פי הדרך שנכתבה לו: "בכל יום / בשעה שש וחצי / העורבים עפים מערבה." והיא זועקת אל האלוהים בייאושה, אם היא מאמינה או לא ומבקשת: "הנֶף שרביט / הפסק הדם / של כל אוכֶל / או נאֱכל. / האם זה מאֻחר?" נקווה יחד שלא.
