משהו פגום בטיפול ברעה חולה זו של הרציחות במגזר הערבי. יאמר מיד - גם מקרי הרצח הַמָּזְוִיעִים שראינו במגזר היהודי איומים לא פחות, ההבדל כיום הוא בכמות הנרצחים [והנרצחות!] בכל מגזר ביחס לגודלו ובחלק מהגורמים להן.
בעיה כוללת היא כמות הנשק המוחזק שלא כחוק בידי האוכלוסייה. ככל שכמות הנשק החם גדולה יותר הַצֶּפִי לשימוש בו רב יותר. בעניין זה יש ממש בטענות במגזר כנגד המשטרה שלטענתם אינה עושה די. וכך יש סיבה ומסובב, או "מעגל שוטה": ככל שהמשטרה חלשה יותר כך האזרח חושש יותר לשלומו ורבים יעשו מאמץ להשיג נשק להגנה ולביטחון המשפחה, וככל שֶׁיִּרְבֶּה הנשק המוחזק כך צפוי השימוש בו והתוצאות קטלניות גם באירועים שאלמלא מציאותו בהישג יד התוצאה הייתה פחות קטלנית, כך בסכסוכי שכנים, במריבות על שטח ובסכסוכים בתוך המשפחה.
הייתי מחלק את מקרי הרצח במגזר לארבע קטיגוריות:
א. רצח בין עבריינים - פֹּה השוני בין המגזרים אמור היה להיות מצומצם יותר, כי ביד המשטרה לחקור, לעתים לְצַפּוֹת ולמנוע עבירות. איסוף הנשק וההעמדה לדין על אחזקתו אפקטיבים ביותר. רציחות כאלו נפוצות גם במגזר הפלילי היהודי, אך יש הטוענים כי ההצלחה היחסית של המשטרה בצמצום ארגוני הפשע היהודיים ומאסר ראשיהם החלישה את כוחם ופתחה את השטח להתעצמות העבריינות הערבית ולסכסוכי דמים בינם לבין עצמם.
הבדל נוסף בין המגזרים הוא ההשקה בין עבריינים ערביים העוסקים בפלילים לבין עבירות על-רקע לאומני, באופן שעבריין שביצע פשע לאומני, או גם לאומני, אפילו אפשר ויחשב לגיבור במגזר או בחלקו, ואם ימות יקדשוהו כ"שהיד", וגם האפשרות שידווח עליו למשטרה פחותה מאד.
ב. רצח על-רקע לאומני, דתי או גזעי. ארגוני המחבלים קולטים לשורותיהם צעירים תמימים המחפשים מסגרת, לעתים עבריינים, לעתים מנודים ממשפחתם, אשר מוצאים בארגון המחבלים או במסגד בית וכעין משפחה מורחבת. יש בהם צעירים שנפלטו ממערכות החינוך, יש כאלו שבמסגרת הדת הם מוצאים סעד רוחני ותחושת השתייכות. יש בהם בנים למשפחות של "משתפי פעולה" המבקשים להטהר מהמוניטין שיצא למשפחתם והם יוכיחו נאמנות לארגון או לדת בביצוע רצח שיהיה כעין תעודת הכשר לשובם למסגרות שסירבו קודם לקבלם. יש בהם שמתחבטים בשאלת זהותם המינית ויבקשו להוכיח לעצמם ולסביבתם את גבריותם ברצח.
גם רגשות קיפוח, אמיתיים או מדומים, עלולים להוביל לרצח. ראינו רק לפני שנים מעטות כיצד צעירים ממוצא מוסלמי, אפילו ממשפחות מהגרים החיות כבר דור שלישי באנגליה או צרפת, כמו גם אנגלים וצרפתים שהתאסלמו, נהרו להתגייס למדינה האיסלאמית, לאל-קעידא ולדאעש, לגדודי המתנגדים למשטר בסוריה. אכן גם מישראל יצאו "מתנדבים" כאלו ואף בקשו אחר-כך לחזור לארצות מוצאם כאילו לא קרה דבר.
לגבי אלו ודומיהם יש חשיבות יתרה לקיומה של מסגרת חיובית, כמו מתנ"ס, חוג ספורט, הקניית ערכי חינוך וכיבוד חיי אדם, תוך הטפה לאיסלאם מתון, אנושי, המחפש שלום ולא רצח ומלחמות מתמשכות. כאן על המשטרה והשב"כ להשקיע אמצעם רבים להשגת מודיעין וזו משימה קשה בקבוצות הנתונות ללהט דתי או לאומני.
כל ערבי שימסור מידע למשטרה ויתגלה מעשהו יחשב למשתף פעולה ["משת"פ"] שדינו מוות אכזרי. קראנו די על אכזריות "הרשות", ועל זו של החמאס, שכללו, אחרי העינויים, הוצאה להורג כאשר צמיג בוער סביב צווארו של האומלל.
ג. רצח כנקמת דם - הוא רעה חולה המיוחדת למגזר הערבי. אומנם קורה נדירות שיהודי ירצח כנקמה אך אצל חלק ניכר מהערבים זו כמעט מצווה, והרוצח נחשב לגיבור בקהילתו. הרצח בנשק חם קל הרבה יותר מרצח בסכין או בְּאַלָּה. נקמת הדם מקובלת מאז ומעולם במזרח וגם אבותינו התמודדו בתופעה זו אך מִדִּין תורה הקימו ערי מקלט להורג בשוגג.
בעיה מרכזית בנושא נקמת הדם היא שזו אינה מופנית כלפי ההורג עצמו אלא כלפי כל בן משפחתו הרחבה, החמולה ואפילו בן השבט. כך חיי קהילות שלמות הופכות לסיוט ופחד מוות כפשוטו. חוקרים מצאו באפריקה אזורים נטושים עצומים, בהם אדמה פוריה ושפע מים, והנחת החוקרים היא שהם ננטשו מפחד נקמות הדם שלא שככו שם. ברמלה הצליחו השלטונות להעתיק מגוריה של חמולה שלמה לגליל, כדי לעצור את מרוץ נקמת הדם בהצלחה חלקית.
זהו תחום שהחברה הערבית חייבת להתמודד עמו בעצמה, בחינוך ובשינוי מושגים. בתחום פלילי זה יד המשטרה קצרה מהושיע ולא נכון להאשימה.
ד. רצח על "חילול כבוד המשפחה". כאן הנרצחות הן כמעט תמיד נשים או נערות שהתנהגותן, אפילו סירוב להינשא לחתן אלמוני שבחר האב [ולעתים - ממש מָכַר] בלי לשאול את פי הנערה, עלול לעלות לנערה בחייה. לעתים "החתן הנבחר" הוא קשיש חולה או בעל לאשה אחרת המבקש לשאת על פניה אישה שניה או שלישית. אך הוא עשיר ומוכן לתת לאב מוֹהַר נדיב. הוא הדין אם תברח מבית בעלה המתעלל.
נוֹפֶךְ נורא לרצח על "כבוד המשפחה" הוא שמשפחת הַמּוֹצָא של האישה, כלומר הוריה או אחיה, הם שיבצעו את הרצח ולא משפחת הבעל ממנו ברחה או "נפגע" אחר. במקרים אלו לא יחוסו על האישה גם אִם ברחה מהבית וכבר נישאה לבחיר ליבה או אפילו היא כבר אֵם לילדים קטנים, גם אִם אפילו לא נשאלה על החשד כלפיה. כבר נתקלנו במקרים בהם אֵם אחזה בכח בידי בִּתָּה כאשר זו נטבחה. הדאגה ל"כבוד המשפחה" גוברת על אהבת אֵם או אב. כאמור הרוצח עצמו אינו מאבד את כבודו, נהפוך הוא, הוא הוא הגיבור שהגן על "כבוד" משפחתו. גם בתחום זה רק חינוך ושינוי מושגים וערכים, והעלאת ערכם של חיי אדם, בצד עונשים מרתיעים אפשר ויביאו לשינוי ולסלידה מרצח כזה, עד להעלמות המנהג.
עלייתם של משטרים קיצוניים המשליטים את הדין השרעי במדינות שבשליטתם, כמו מלכי סעודיה, הָאַיָּטוּלוֹת באירן או הטליבאן באפגניסטן, תעכב כל שינוי במנהג אפל ורצחני זה.
אכן גם במגזר היהודי נרצחות רבות מדי [כבר אחת היא יותר מדי!] בשל חשד בגידה, או אפילו התקרבות לחבר גם לאחר גירושים, אולם כאן הרוצח הוא זה שנפגע, או שנדמה לו שנפגע. אך משפחת המוצא תנסה להגן על בת המשפחה מפני בעל או בן זוג רצחני. אין ספק ששינוי ערכים יסודי עלול להתמשך דורות, וגם יש מקום לשיפור המודיעין והאכיפה המשטרתית אך הטענות כנגד המשטרה מוגזמות מאד. על החברה הערבית עצמה לפעול לשינוי ערכים בתוכה ולבער רציחות על-רקע נקמת-דם או "כבוד המשפחה". אין כבוד לרוצח! הוא מצוי במעמקי השפלות והיחס אליו חייב להיות יחס של בוז ווכליאתו לכל חייו. רוצח הוא רוצח! ולא חשובים הסיבה או המניעים!
מעבר לאמור כאן - מאחר שיש חשש גדול במגזר משיתוף פעולה עם המשטרה, ראוי לפרסמם מספר אליו ניתן יהא לשלוח מידע בחשאיות ומבלי להזדהות. אכן צפוי שיגיעו גם הודעות שווא אך בהעדר סוס אציל לרכיבה גם חמור ראוי לְאוּכָּף.
