לבי לבי לכל המשפחות ששכלו בן, בת, אח או אב. בלב חלק מהן יש בצד הכאב גם כעס עצום על עצם האסון והחלל שנותר במשפחה עם נפול אותו חלל, וטבעי הוא שיחפשו אשמים באותו אסון ולעתים יטוחו האשמות לכוון מוטעה לחלוטין.
לבנו לכל משפחה שאחד מבניה מצוי בשבי אויב. טבעי הוא שכל משפחה כזו תדרוש בתוקף לשחרר את השבוי, או לקבל את גופת החלל או את עצמותיו. בעיניהן אין ערוך למילוי דרישתם והם דורשים שישולם כל מחיר לשובים או למחזיקי השרידים למען יובאו השרידים לקבר ישראל ולמשפחה תהא מצבה לְפוֹקְדָהּ. מותר למשפחות אלו עצמן לדרוש כל דרישה, מופרזת ככל שתהיה, כי אין אדם נתפס על צערו.
אולם אצלנו קמו "מתנדבים" מכח עצמם לסייע בהפעלת לחץ על הממשלה ועל מקבלי ההחלטות להיענות לדרישות המשפחות. לא הרי המשפחה כהרי "המתנדבים" המופיעים בטלוויזיה, יוצאים בעצומות ובהפגנות, במודעות ובשלטים. חלקם נהנים מכך ששמם נעשה מוכר לציבורים רחבים בשל התקשורת הַשָּׂשָׂה לפרסמם ולהצגתם כאנשים רחבי-לב ואכפתיים, הנרתמים לעזרת המשפחות הכואבות, בלי שים לב לנזק שהללו גורמים.
כולם יודעים שיש מחיר גבוה ולעתים נורא להיענות לכל בקשה או דרישה שכזו. הלחץ מצד אותם מתנדבים היה והינו פסול ומיותר. לצורך הלחץ הפכו את שביט, למשל, שישב חמוש בַּטַּנְק ללא ניע והתמסר לשוביו בלא קרב למעלת גיבור לאומי, "לבן של כולנו", תוך התעלמות מוחלטת מיתר צוות הלוחמים באותו טנק שנהרגו באותו מארב. בל אוּבַן שלא כהלכה: אין לי שום טענה כנגד שליט עצמו, הוא אינו היחיד שקפא בעת סכנה, וגם הוא לא התכוון לְהֵחָטֵף עם או ללא התנגדות, הטענה היא כנגד אלו שהפעילו לחץ נורא לשחרורו וכך האמיר עוד ועוד מחיר שחרורו.
רבים שכחו כי האויב יושב מנגד, מסתכל על ההפגנות והלחצים, ומחכך ידיו בהנאה ומעלה את גובה התמורה שהוא דורש. כך היו עסקות ג'יבריל, עסקת טננבאום והיקרה מכולן - עסקת שליט, בה שוחררו 1,027 אסירים, בהם שדם נִרְצָחֵיְנוּ על ידיהם. האם מישהו מאותם מארגני הלחץ הציבורי טרח ובדק כמה לוחמים שלנו נפלו בדרך ללכידתם ומאסרם של המחבלים המשוחררים? וגרוע מזה: האם מישהו בדק ורשם כמה ישראלים כבר נרצחו בידי אותם משוחררים או שליחיהם וכמה לוחמים שלנו נפלו ועוד חלילה יפלו בכדי לנטרל את אותם משוחררים שחזרו לסורם והמשיכו בטרור?
לא רק זו גם זו: האויב למד עד כמה יקרים לנו השבויים, ולהבדיל - גופות הנופלים. הרי ברור, והדברים גם נאמרו בפירוש בפי מנהיגיהם, כי ראוי לחטוף (ולעתים לרצוח וליטול את גופות הנרצחים) בכדי להשיג את שחרורם של עוד ועוד מרצחים. התלהמותם של אותם "מתנדבים" אפשר ותורמת ישירות לעוד חטיפות ולעוד רצח לשם חטיפת גופות חיילים כַּדָּמִים (הון) למיקוח.
מחיר מופקע אינני מזלזל, חלילה, בחשיבות הבאת עצמות חלל מלוחמינו לקבר ישראל והצבת מצבה על קברו, אך חשוב המחיר, בעיקר מחיר אלו שעלולים לשלם על כך בחייהם או גופם. אני בטוח שאותם גיבורים שנפלו בקרב וגופותיהם נחטפו לא היו חפצים שלוחם אחר כלשהו יחטף או ייפגע לצורך חילוץ העצמות.
במקורותינו מוכר לנו סיפורו של המהר"ם מרוטנברג, מגדולי הרבנים בתחילת המילניום השני (סביבות 1220), שנאסר בידי הקיסר רודולף הראשון לבית הבסבורג באשמת בריחה מגרמניה ונסיונות לארגן הגירת יהודים לארץ ישראל.
אנשי הקיסר דרשו סכום עצום כתנאי לשחרורו. הגם שהכסף נאסף במאמצים רבים אסר הרב על חסידיו לפדותו (על-פי הכלל התלמודי שהנחה אותו ולפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם"
משנה ו'
מסכת גיטין,
פרק ד'). כתוצאה מכך היה כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו. היה ברור לו, לאותו גדול ישראל, שאם ישולם מחיר מופקע לשחרורו יֵחָטְפוּ וְיֵאָסְרוּ עוד ועוד יהודים לשם בצע כסף.
מולנו ניצב אויב אכזר וקשה לב, המסוגל להעלים כל פרט על מצב השבויים, או להסתיר את מותם ואינו נרתע מסחר בגופות. אוי לנו אם נְשַׂחֵק לידיו.
בצד דברים אלה - אנו שוכחים כי בשואה נרצחו 6 מיליון יהודים, רוב רובם, כולל אבי הי"ד וכל משפחותינו, ולא נודע מקום קברם. אכן הוקם גלעד לזכרם ב"יד ושם" בירושלים, אך בדלית ברירה הִשְׁלִימָה האומה עם היותם קבורים במקום הרצחם.
