סכנת הפלישה ומלחמה אפשרית בין שתי המדינות מעלה בלב הרהורים: שתי המדינות היו אחת עד לשנות העשרים של המאה הקודמת. מלחמת האזרחים ברוסיה הביאה להרס הכלכלה ועם התחזקות השלטון הקומוניסטי יצא סטאלין, בין יתר החידושים, לקולקטיביזציה של החקלאות. אדמות האיכרים הקטנים, "הקולאקים", הופקעו והם נשלחו לעבוד בקולחוזים ובסובחוזים להם ניתנה האדמה. מי שסרב נורה או נשלח לסיביר, שם תמיד נזקקו לידיים עובדות בשל התנאים המחרידים והתמותה הרבה. הקולקטיביזציה הביאה להרס החקלאות, האיכרים לא רצו לעבוד בקולחוזים שכפו עליהם.
בשל הריכוזיות נאסף המזון ולא אוחסן ונשמר כיאות וחלקים גדולים ממנו נרקבו, נגנבו או הושחתו. הרעב פשט בארץ ובעיקר באוקראינה, שם נשלחו הצבא והמשטרה לאסוף ולהפקיע את היבולים למצבורי הצבא והמפלגה. הארץ העשירה נשדדה ומיליונים מתו בה מרעב. כרושצ'וב, אוקראיני במוצאו, היה האחראי להחרמות המזון בארצו. אובדן העצמאות הקצרה והאסונות הכלכליים והאנושיים גרמו לשנאה ולטינה רבה כלפי הרוסים, ואכן, אחרי הכיבוש הגרמני גויסו אוקראינים רבים לצבא שלחם לצד הוורמאכט הנאצי במלחמה.
ברוסיה הרחבה בימי הצארים חיי היהודים היו תמיד בסכנה. הכנסיה הפיצה את האנטישמיות גם במישור הדת. פרעות ביהודים, הפוגרומים, היו מחזה נפוץ. אנו בישראל מאוד אוהבים את השירים הרוסיים, כמו אותו שיר המהלל "פרשים קוזאקים... דוהרים לקרב". הם אכן לחמו במלחמות אין-סוף אך בדרך לקרב טבחו ביהודים חסרי ההגנה, ממש כמו שעשו לוחמי מסעות הצלב עוד בטרם יצאו מאירופה. השלטון הקומוניסטי שדגל לכאורה באחוות עמים ובסילוק מעמדות אכן העניק זכויות אזרח ליהודים אך האנטישמיות לא נעלמה, ובמקומותת רבים, כמו באוקראינה ובארצות הבלטיות אף החמירה כי יהודים רבים היו בין מקימי ומנהיגי השלטון הקומוניסטי השנוא בארצות אשר כבש.
כניצולי שואה יש בלבנו טינה עמוקה כלפי אותם אוקראינים ששירתו את השלטון הנאצי כחיילים, כשומרים, לרבות במחנות הריכוז ונודעו באכזריותם, כמו איוון דימניוק שנשפט כאן [ובדרך מוזרה זוכה מכל הגם שלגבי היותו שומר במחנות המוות לא הייתה כל מחלוקת]. המפגש היומיומי בגטו היה יותר עם אוקראינים מאשר עם גרמנים שפקדו עליהם. כיום יחסי ישראל עם כל אחד מהצדדים תקינים, ישראל מכרה נשק ואמצעים צבאיים וכלכליים לאוקראינה. אכן הרוסים עד לא מכבר נמנו על אויבינו, פרט לשנות הקמת המדינה וגם הצביעו באו"מ למען הקמת מדינת ישראל אך היה זה יותר משנאתם לבריטים מאשר מחמת אהבתם ליהודים ולישראל. בריה"מ מנעה יציאת יהודי בריה"מ. בריה"מ ואחריה רוסיה ציידו את מדינות ערב, פרט לירדן, בנשק סובייטי מתקדם ו"יועצים" צבאיים אשר שרתו בפועל בצבאות האויב ואף הגיעו פה ושם לעימות עם טייסינו. כיום כבר ידוע חלקו של הקרמלין בהטעיית נאצר להאמין שישראל מתכוונת לתקוף את מצריים ועודדה אותו להערך למלחמת ששת הימים, לסגירת מיצרי טיראן, לסילוק כוח האו"מ ולהכנסת צבאו לסיני.
אינני בא להצדיק את ולאדימיר פוטין במשבר הנוכחי וריכוז צבאו האדיר על גבולותיה של אוקראינה. בדרך הטבע לבך עם החלש, עם הָאָנְדֶר-דוג, מה גם שהוא המותקף-בכח תרתי-משמע. גם קשה ומסוכן לנסות לרדת למחשבתו. האיש היה קולונל בק.ג.ב. ונותר כזה - חשדן, תוקפן וערמומי, גם בעלותו לגדולה תוך ניצול נדיר של הזדמנות. עם זה ניתן להבין שכל עוד המערב מתפקד כאויב לרוסיה, ולמעשה זהו המצב למן מלחמת העולם השנייה הן במלחמה הקרה והן במספר מלחמות "חמות", במישרין או בעקיפין על-ידי שְׁלְוּחֵיהֵם. אוקראינה בעיניו היא לא רק מדינה הגובלת ברוסיה אלא מהווה כמעט בשר מבשרה. פוטין חושש, בצדק מבחינתו, מהצבת כוחות עוינים, כמו נאט"ו, על גבולותיה של רוסיה. ממש כפי שג'ון קנדי הסתכן במלחמה גרעינית כנגד הצבת טילים של בריה"מ בקובה.
הנזכור מה מספר המדינות שבהן ארה"ב ניסתה לשנות את המשטר מחשש לאויב באמריקה, לרבות הקונטראס, צ'ילה, גואטמלה, קובה ועוד. ואנו מה נלין? חיל האויר תוקף כבר חודשים רבים כל התבססות של אירן האויבת על גבולותינו בסוריה ובלבנון ובמדינות בטווח טילים בינוניים כמו בעירק. לנו נראות המדינות המאוחדות צבאית בנאט"ו כמדינות שוחרות שלום אך כלום כך הן בעיניו? רוסיה עדיין מלקקת את פצעיה ממלחמת העולם. היא לחמה בעקיפין נגד ארה"ב בקוריאה, באפגניסטן, בויטנאם, בסרביה. בזיכרון הרוסי קיימת הפלישה הצרפתית בימי נפוליאון, חילות המשלוח המערביים במלחמת האזרחים ברוסיה, הפלישה הנאצית, המלחמה הקרה, מרוץ החימוש שהביא לפירוק בריה"מ, הצטרפות מדינות גובלות אחרות, אם גם קטנות יותר, כמו המדינות הבלטיות לנאט"ו, פינלנד הקשורה למערב שגם לחמה נגד רוסיה. ואני מאמין שהוא ממש חושש מהצבת צבא נאט"ו באוקראינה, אם לא כרגע - הרי בעתיד הקרוב.
כיום שתי המדינות, יחסית, ידידות לישראל. כולנו מקווים שמלחמה לא תפרוץ שם ושחלילה לא תהפוך למלחמת עולם שלישית. זה לא המקרה של מלחמת עירק של סדאם מול אירן שאז, במהלך אותה מלחמה, נשאל בגין לדעתו ואמר: "אני מאחל הצלחה לשני הצדדים". במקרה הזה נאחל שלום לשני הצדדים.
