ב-10.2.2022 קיבל ביהמ"ש המחוזי (נצרת) החלטה בעתירה שהגיש אסיר כנגד שרות בתי הסוהר. העותר העלה טענות לפיהן הסוהרים "מזלזלים באמונות דתיות ואינם מאפשרים לקיים מנהגים דתיים באגף בו הוא מוחזק... "(כך הם) אינם מתירים להכניס ספרי תורה בכריכה רכה וכי ישנו סוהר אשר מקלל את אלוהים". ביהמ"ש קבע כי כיוון שכתב העתירה נוסח באופן של העלאת טענות כלליות ולא ממוקדות, כאשר העותר לא ציין מהו הסעד המבוקש, לא ניתן לבחון אותה בכלים משפטיים.
אך ביהמ"ש לא הסתפק בכך, אלא קבע כי "טענות כלליות כגון דא יש להעלות בפניה לביקורת פנים בשב"ס, זו האכסניה המתאימה ואת אלו שעניינן התבטאויות סוהר ניתן להפנות לגורם העוסק בתלונות על סוהרים". לאור זאת הורה ביהמ"ש על מחיקת העתירה על הסף. נראה, הגם שמדובר בהליך חריג, שביהמ"ש זה, אולי בלי משים לב (הדבר לא נזכר בהחלטה), נתלה בסוגיה זו באילנות גבוהים.
המקרה הראשון שבו הפנה ביהמ"ש עותר למבקר ב-22.9.17971, ימים ספורים לפני שנכנס לתוקף חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 5), תשל"א-1971 שהקנה למבקר המדינה סמכות לפעול כנציב תלונות הציבור התקבלה בבג"ץ עתירתו של האדון הלל דודאי שקבל כנגד החלטה של פקיד משרד הרישוי לשנות ברישיון הרכב את רישום שנת הייצור של מכוניתו.
בג"ץ פסק בשעתו כי כיוון שעתה מבקר המדינה מוסמך לברר תלונות שעניינם מעשה "בניגוד לחוק או ללא סמכות חוקית או בניגוד למנהל תקין, או שיש בו משום נוקשות יתרה או אי-צדק בולט" מן הראוי להפנות אליו נושא זה. "אם צודקות טענותיו של העותר, יש להניח שטיפולו של הנציב יביא את העותר על סיפוקו, ... ואם אחרי גמר טיפולו של הנציב יראה העותר את עצמו עדיין מקופח... יוכל לפנות מחדש בבקשת סעד לבית משפט זה" (בג"ץ 387/71 הלל דודאי נ' רמון הראל ואח').
מה ניתן ללמוד מהחלטות אלה? מבקרי פנים, שרבים מהם בגופים ציבוריים מכהנים גם כנציבי תלונות הציבור, לא רק מוסמכים אלא מהווים בפועל פורום נאות להידון בטענות כגון דא של פגיעה בזכות. לא בכדי הגדיר בג"ץ את מבקרי הפנים כפונקציה בעלת "אופי מעין-שיפוטי", כיוון שהם מכריעים בשאלות הנוגעות לאופן התנהלות המנהל ואורגניו (ראה בג"ץ 7805/00).
הגדרה זו של הביקורת הפנימית, כפורום נאות לבירור טענות/תלונות מעלה גם את שאלת העדר הסמכות שלה לאכוף את החלטותיה. אומנם להבדיל מבתי משפט, החלטות של מבקרי הפנים אינן ברות אכיפה, אך יש להניח, ומקרה שכזה עדין לא נדון, שאם עותר יטען, אם בכלל נגיע למצב שכזה, שגורם ביקורת מצא כי טענותיו מוצדקות, יודיע הגוף על כי הוא יפעל לתיקון הפגם.
סוגיה זו מעלה גם את שאלת מיצוי הליכים. האם מקרים כגון דא, שלעיתים קשה להגדיר היכן בדיוק עובר הקו, כאשר טענת השיהוי מרחפת כחרב מעל צווארו של העותר, נכון לראות בביקורת כפורום נאות, שיש בטרם הגשת עתירה לפנות אליו בבקשה לסעד?
אך מעבר לכל אלה, החלטה זו הנה עדות נוספת לחשיבותה של הביקורת הפנימית, לא רק כפונקציה של "הבטחה (Assurance) וייעוץ... המסייעת לארגון להשיג את מטרותיו... לשיפור האפקטיביות של תהליכי ניהול סיכונים..." (הגדרת הביקורת הפנימית, IIA) אלא גם כאורגן היכול לסייע בפועל בצמצום חשיפה של הארגון לסיכונים משפטיים.
