מדינת ישראל ואזרחיה סובלים לדעתי הן מעודף חגים והן, ובעיקר, מעודף טקסים בכל מיני ימי מועד: עשרות חגים וצומות יהודיים מסורתיים, חגים שהביאו העדות והעליות השונות כמו המימונה, הסיגד במקורו, הנובוגוד-ראש השנה הרוסי, הכריסטמס הקתולי, חג נבי שועייב לדרוזים, רמדאן וחגיו למוסלמים, יום הזיכרון, יום העצמאות, י"א באדר, יום השואה הישראלי וזה הבינלאומי, סיום קורס קצינים, סיום קורס טיס ודומני שהרשימה עוד ארוכה.
בכל הטקסים מושקעים עמל רב וכספי ציבור רבים, ונוכחים בהם מיטב נכבדי האומה, "השמנא והסלתא", כמו הנשיא, ראש הממשלה, נשיא/ת בית במשפט העליון, הרבנים הראשיים, שרים, חברי כנסת, הרמטכ"ל, המפכ"ל, ובדרך כלל גם משמר כבוד של צוערים או חיילים, תזמורת צה"ל ועוד ועוד.
כל נכבד כזה מביא עמו את הפמליה שלו, את נהגו ומאבטחיו. חלקם מביאים גם את בני משפחותיהם או את חבריהם. כל אלה מושבתים מעבודתם וממתן שירות לציבור בשל ההכנות, החזרות לקראת הטקס, כולל זמן הנסיעות, ואצל רובם כל הזמן הזה נזקף להם כשעות עבודה. דומני שבא הזמן לצמצם מאוד את הטקסים, המסיבות והבזבוזים הללו, למעט אולי טקסי ימי העצמאות, הזיכרון והשואה. מדוע נשיא בית המשפט העליון, הרבנים הראשיים, הקצונה הבכירה, השרים וחברי הכנסת חייבים להשתתף בכל אירוע כזה?
בפתיחת כל אירוע הַמַּנְחֶה פותח בברכות לכל המוזמנים הנכבדים בשמותיהם ותואריהם בנוסח: "כאן עמנו כבוד נשיאת בית המשפט העליון הגברת פלונית ובעלה, יו"ר הכנסת ח"כ אלמוני ואשתו...", וכל נואם, ולרוב יש מספר נואמים, חוזר שוב, בטרחנות יתר, בפתיחת נאומו על אותה רשימות המכובדים ובני-זוגם, בזהירות ובקפדנות לבל ינטור לו מי מהם שלא אוזכר חלילה בשמו ובתפקידו. וקהל הצופים, בין בָּעַיִן במקום ובין בביתו, חייב לשמוע את אותה רשימת שמות מעייפת שוב ושוב, ואותם חיילים שזומנו בפקודה, כמשמר כבוד, ניצבים על סף עילפון ובכדי שלא ירדמו על משמרתם מתערב מדי פעם המפקד בפקודות "הכתף שיק! הצג שיק"! ובלבד שהנכבד יהנה משמיעה חוזרת של שמו, להגדיל כבוד ולהאדיר. מדינה מיליטריסטית? כן, לפחות בטקסים.
למעשה הנה לרוב הטקסים מוזמנים בראש ובראשונה תמיד אותם אנשים, אליהם מצטרפים, לפי נושא הטקס, נכבדים הקשורים איכשהו, ואפילו באופן רופף, לנושא. כמו ראשי ערים וסגניהם, פקידות בכירה ופחות בכירה וכמעט לא מוזמנים "עמך" - אזרחים פשוטים החיים חיים אפורים, עובדים קשה, משלמים מיסים ואשר בכספם ממומנים אותם טקסים. לעתים, כמו באותו טקס שארגנה מירי רגב ליום זיכרון. למיטב זכרוני, לא היה מקום לכל נכי צה"ל שחפצו להשתתף. בטקסים ליום השואה והגבורה מוזמנים מעט מאוד ניצולי שואה כי השמנא והסלתא [בעיני עצמם] של המדינה תופסים את מרבית המקומות.
נכון שחלק מן הטקסים מצולמים ומשודרים בכלי התקשורת והציבור היושב בביתו מול הצג רואה את אשר מראים לו, אולם ציבור זה אינו נוטל כל חלק בטקס. בעיה נוספת היא מחשבת המארגנים כי יש "לקשט" את הטקס בשמותיהם של נכבדים בכדי להאדיר את האירוע ולקוות שכלי התקשורת יצלמו ויכתבו על הטקס ומארגניו. הדבר בולט בשמחות פרטיות, כאשר אדם חוגג מימונה או אירוע משפחתי, לפתות את הנותרים ורוצה לקשט את האירוע ב"שמות מפוצצים", זו זכותו, אך לא כן באירועים ממלכתיים.
באה העת לצמצם מאוד את מספר הטקסים הממלכתיים והציבוריים, לפתוח את הנותרים לציבור הרחב ולצמצם ביותר את "הנכבדים" שכיום הם והמארגנים חושבים שנוכחותם חובה. אין דברי אלו חלים על נשיא המדינה, ראש הממשלה ומספר מועט של אנשים הקשורים לנושא הטקס. ככתוב: "והצנע לכת". אה כן - יש להמעיט גם במספר הנואמים ו... באורך נאומיהם.
