פרשיות הנפת דגלי אש"ף או "הרשות הפלשתינית" [להלן: "הרשות"] באוניברסיטאות תל אביב ובאר-שבע היו אירועים מבישים, מעליבים, מנוגדים לחוק הקיים ובוודאי לחוק הדגל החדש שעבר בימים אלו קריאה ראשונה בכנסת, וגובלים באי-נאמנות למדינת ישראל.
למרבה הצער הרשות היא אויבת לישראל. אכן נכון הוא שהיא משתפת פעולה עם ישראל בתחומים שונים, ואפילו בתחומי ביטחון, אך היא עושה זאת בלית ברירה ומחמת שיקולים של טובתה היא. עלינו לזכור כי באמנה הפלשתינית, שהיא מהווה מעין "חוקה" לרשות, ואשר חוברה בימי המרצח ערפאת, נכתב במפורש שמטרת הַמְּנוּיִים על אותה אמנה היא להשמיד את מדינת ישראל. אומנם מאז הסיר ערפאת את המשפט הזה אך מהותה של הרשות לא נשתנתה.
עדיין בספרי הלימוד הרשמיים של הרשות ובכל פרסום ומפה שהיא מפרסמת או מנפקת כל שטח מדינת ישראל מסומן בצבעי דגלה וקרוי "פלשתינה". במרצחים הערבים היא רואה לוחמי חרות [ושהידים] ותומכת כספית בהם ובמשפחותיהם למרות מחאותיה של מדינת ישראל. ביחסים עם הרשות הגענו למצב שבו כל יהודי שנכנס בטעות או למטרות עסקיות לכפר פלשתיני הוא בעיני הפלשתינים תושבי המקום בן מוות. הן החמאס והן הרשות קוראים לפגיעה גם באזרחים. הרשות. שלא לדבר על החמאס, היא אויב יותר מכפי שהיו מצרים וירדן לפני הסכמי השלום.
האמנם אותם מתירי הנפת דגל אש"ף לא הבינו שלאותו דגל משמעות אחת: טענת ריבונות. עצם הנפתו היא קריאת תגר על מדינת ישראל ועל אזרחיה היהודים. בכל אירוע לאומני ההמונים קוראים, בעקבות ערפאת: "בדם ובאש נשחרר את פלשתין". או: "מיליון שאהידים עולים על ירושלים". לא בִּכְדִּי שונאינו בשטחים שבשליטת הרשות או חמאס מאיימים וקוראים "אטבח אל יהוד".
עיתוי גורע יש בקרבנו רבים המאמינים, למרות כל הדם שנשפך, שניתן לחיות בשלום עם הערבים המכנים עצמם פלשתינים [מושג חדש משנות הששים] במדינה אחת או בשתי מדינות ידידותיות, למרות אשר חזינו בפינוי דרום לבנון, ובעיקר בהינתקות. אולם לכל עת ולכל חפץ. גם לנקיטת עמדה חסרת הגיון, כמו להתיר באוניברסיטת בן-גוריון פינת אש"ף להניף דגלי אויב דווקא בעצם הימים כאשר הנפת הדגלים לסוגיהם היא בעין הסערה: בעת קיום ויכוח על מצעד הדגלים, ובעיקר מסלולו הכולל את שער שכם שהוא מוקד אלימות באותם זמנים, בדרך לכותל; כאשר הכנסת דנה בחקיקת חוק דגל חדש; וכאשר שרויה מחלוקת על מצעד הגאווה בירושלים.
דומה שעיתוי גרוע יותר קשה היה למצוא. ההייתה סיבה שלא להזקק לשכל הישר? או אולי מישהו מחפש פתרונות בבינה המלאכותית וחוסך מעצמו מחשבה ושיקול דעת? העיר תל אביב היא העיר היהודית הראשונה שהוקמה בארץ בידי יהודים בעת החדשה, לצד יפו שבשטחה היה הנמל המרכזי ואשר תושביה התנכלו ליהודים ביפו ובכך דרבנו את הקמת תל אביב, והנפת דגלי אש"ף בת"א היא ניצחון-מה ללאומנים הערבים.
אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע קרויה על-שם המנהיג שהקים את מדינת ישראל ובנה וביצר אותה בשנותיה הראשונות. הוא קידם את ההתישבות היהודית בכל שטחי המדינה, כולל אלו שננטשו על-ידי תושביהם הערבים. אותם ערבים שברחו או עברו למדינות השכנות לאחר שלחמו ביהודים לקריאת מנהיגיהם במלחמת הקוממיות, התגייסו לכנופיות העירקיות בראשות קאוקג' שהצטרפו לצבאות ירדן ומצרים. כל זה בעקבות חאג' אמין אל-חוסייני שעודד בעצם מלחמת העולם מרד ערבי ואשר חָבַר להיטלר והקים עבורו גדודי לוחמים מוסלמים שלחמו כחלק מֵהַוֶּרְמָאכט הנאצי. כל זה לאחר שהערבים המקומיים הכו ביהודים בהתפרעויות הכנופיות.
הבה נשוב לעניין דגלי הרשות. אכן לעתים משמשים דגלים רק לשם הבעת דעה, כמו דגלי הלהט"בים במצעדיהם המיותרים, או להבדיל דגלי הדרוזים המונפים בכפריהם, דגלים של מפלגות או תנועות נוער. דגלים אלו אינם מביעים ריבונות או דרישה לריבונות שונה מריבונות המדינה. אולם במישור הלאומי והבינלאומי יש לדגלים משמעות אחרת, הדגל מייצג שם ריבון, והדגל מייצג ריבונות מקומית, כמו דגל בשגרירויות זרות האומר ששטח השגרירות, או המחנה הצבאי המוחכר למדינה אחרת, הוא מחוץ לריבונות המדינה אלא בריבונות המדינה שאותה הדגל מייצג.
חופש הדיבור כאשר שטח נכבש במלחמה מונף מעליו הדגל לציין את ריבונות הכובש או המשחרר על השטח שנכבש או שוחרר. מששוחררה ירושלים ועמה הר המוריה מיד הונף דגל ישראל מעל כיפת הסלע [והוסר במהרה בצו של משה דיין שהיו לו רעיונות אחרים בעניין הריבונות על הר-הבית]; כולנו מכירים את התצלום המפורסם של הנפת דגל ארה"ב עם כיבוש איוו-ג'ימה מידי היפנים. דגל המדינה מונף מדי בוקר במסדר צבאי במחנות הצבא והמשטרה.
הנפת דגל אויב בשטח המדינה נחשבה תמיד לעבירה. כלום יעלה על הדעת להניף דגל ישראל בסוריה? או את דגל ארה"ב בכיכר האדומה? אוי לו למניף! כאשר מדינה מתעלמת מחוקיה שלה, או מתיחסת בסובלנות שלא במקומה לעבירות כלפי דגליה או סממנים אחרים של שלטונה, כמו סמל המדינה, היא מביאה לביזויים ואף להפרות סדר ושפיכות דמים. ידידתנו הגדולה ארה"ב, שהקריבה מאות אלפי אמריקנים במלחמתה בנאצים, מתעלמת מהנפת דגלים וצלבי-קרס בשטחה בשם חופש הדיבור שנופח שם [ואצלנו] מעל ומעבר להגיון ולשכל הישר. מכל מקום הנאציזם הודבר וכרגע אינו אויב לארה"ב או לאזרחיה, מה שאינו כן דגל אש"ף שנושאיו חפצים להקים מדינת פלשתין על חורבות מדינת ישראל ואשר משלחים מרצחים ומתאבדים לרצח ישראלים גם במטרה לערער את יסודותיה.
כתבנו כי הדגל מסמל ריבונות, כך שפגיעה בו או הנפת דגל שמביע ריבונות מנוגדת, גובלת כמעט בעבירות מהחמורות ביותר בחוק העונשין של ישראל. לדעתנו על המניפים דגל אויב להזהר שלא לגלוש קל מהרה לתחום הפלילי החמור. נצטט, למען ישמעו ויבדקו את מעשיהם, סעיפים מסוימים מחוק העונשין, הגם שטרם גלשו לאזור האסור:
97. (א) מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו - מיתה או מאסר עולם. (ב) מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם. גרם למלחמה [ד/8] 98. מי שעשה, בכוונה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מאסר חמש-עשרה שנה; התכוון לסייע לאויב, דינו - מיתה או מאסר עולם. סיוע לאויב במלחמה [ד/9] 99. (א) מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם. 100. מי שעשה מעשה המגלה אחת הכוונות האמורות בסעיפים 97, 98 או 99, דינו מאסר עשר שנים.