בשנת 1920 נשא נחום סוקולוב נאום שבו ביקש להרגיע את ערביי ארץ ישראל שחששו מכוונות היהודים. "אנחנו מושיטים יד לשלום, ואין לנו כוונה לפגוע בכם", אמר. אנחנו, הוסיף סוקולוב רוצים רק שני דברים: עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות.
זאב ז'בוטינסקי, שנדרש לסיפור הזה ביצירתו המכוננת "קיר הברזל" הסביר כי רק משני הדברים הללו חששו הערבים: שינוי דמוגרפי ואיבוד קרקע שתעבור לבעלות יהודית.
100 שנים אחרי שכתב את קיר הברזל, ז'בוטינסקי קם לתחייה. תומכי הרפורמה רוצים רק לשלוט בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. זה הכל. כל השאר יידחה להמשך. הם גם מושיטים יד להידברות עם האופוזיציה. זוהי הונאה. בין אם אתם נגד הרפורמה או בעדה, אל תאמינו לזה. מדוע? כי הם הרוב והם יכולים לקדם חקיקה על-פי השקפת עולמם, ללא התפשרות. ז'בוטינסקי, שתמך בהידברות עם ערביי הארץ עשה זאת מעמדת מיעוט. וזה כל ההבדל. קטן, אבל גדול.
שר האוצר יכול לדבר במתינות, במילים רכות, ולקרוא למחנה שמולו "אחים שלנו". זה נחמד, על גבול המתהווה להשתכנע. אבל אין בזה תוכן. בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן ולהבנתי גם שר המשפטים רחוקים ממשנתו של ז'בוטינסקי, שנתפס, בטעות, כנושא הדגל של הימין. הימין של 1923 אינו זה של 2023.
הצבעה על החוק העוסק בהרכב הוועדה לבחירת שופטים בנוסח המבטיח שליטה של הקואליציה, כל קואליציה, בבחירת השופטים מסיימת בפועל את הפרק של ישראל כדמוקרטיה שיש בה הפרדת רשויות. תשאלו את השר אבי דיכטר, ש"פתאום" גילה כי זו מהות הרפורמה. לא נוכל כאזרחים לקבל סעד משפטי משופטים שתלויים בחסדי הנבחרים. רוצים דוגמאות? הנה אחת: הליכוד מבקש להאריך את כהונת הכנסת ל-5 שנים. מתנגדים? אין מי שיסייע לכם. ואני שואל: למה רק ל-5 שנים ולא ל-15 שנה? אם כבר, אז רפורמה מלא מלא. ז'בוטינסקי קם לתחייה רעיונית אבל הוא לא היה מסכים לרפורמה הזו.