נזקקתי לסיפור זה שוב לאחר שתוך המחלוקות על גיוס לצבא ועל ביטול התנדבות לשירות הנה בשלהי יולי 2023 הותר לפרסום אסון נורא שאירע במלחמת יום הכיפורים כאשר בשל טעות בניווט הפציצו מטוסנו שיירת שריון שלנו בה נהרגו 25 לוחמים ונפצעו עשרות אחרים. סיפורנו עוסק בכמעט-אסון שהייתי עד לו ובמזל הסתיים ללא פגע. איש לא חשב אז על אי-שירות אלא על זהירות יתר שחובה לנקוט בה במדינה שמחצית מאזרחיה אינם משרתים כלל.
במאי 1957, בגיל 17.5, נענה צה"ל לְהַפְצָרוֹתַי הַחוֹזְרוֹת וגויסתי לצה"ל מחברת הנוער בקיבוץ שלוחות שבעמק בית-שאן, למרגלות הגלבוע. בשלהי שנת 1958 מצאתי עצמי צוער בקורס קציני חי"ר-מילואים, שהיה קורס הקצינים הבסיסי לחילות אג"מ, ובוגריו המשיכו לקורס הקצינים הַחֵיְלִּי, איש איש לחילו ולמקצועו הצבאי.
באותן שנים שכן בית הספר לקצינים במחנה סירקין שליד פתח-תקוה. אימוני השדה, או "הַסְּדָרוֹת", כפי שכונו אז, התקיימו בחלקן באזור בַּרְפִילְיָה וגבעת כ"ח, סמוך למחצבות ראש-העין וקיבוץ גזר, וחלקן בצפון הנגב. במחנה סירקין היה שדה-תעופה צבאי בריטי ישן ובו נותרו ללא שמירה מטוסים ישנים שיצאו משימוש. באין שומר נגנבו אט אט וחסרו מאוד לחיל-האוויר כאשר הוחלט לימים על הקמת מוזאון הֶחָיִּל בנגב.
על מחלקתנו פיקד קצין צנחנים שחצן, סרן בְּרוּסְט, שממש באותם ימים עִבְרֵת את שמו ל"ברוש". על כתתנו פיקד המדריך הכתתי, "הַמָּדַּ"כּ" - קצין בדרגת סגן שלא אנקוב בשמו. עם אותו מד"כ אירעו מספר אירועים מוזרים ואף מסוכנים, שהיום נראים מבדחים, אבל כצוער בקורס הקצינים כאשר אתה נתון לפיקוח, מבחן ובקורת מתמידים, אירועים כאלו אינם מצחיקים כלל, אלא כשאתה נזכר בהם בתום הקורס. קצין זה, שנבחר לשמש מדריך לפרחי-קצונה, היה לבטח חניך מצטיין בקורס שהוא עצמו עבר. בחייו האזרחיים, כאשר פגשתיו לאחר שנים, שימש כפסיכולוג במערכת החינוך. לנו, הצוערים, דומה היה שסבל לעתים מאובדן מאורות. אכן לעתים מוזרים הם נפתולי החיים...
באחד הבקרים יצאנו לאימון בוקר. גופיות לעורנו ונשקנו האישי על כתפינו. החל טפטוף גשם ומיד כל הרובאים הפכו את רוביהם כך שקניהם מטה, על-מנת שהגשם לא יחדור לתוכם. לפתע גער המד"כ על חייל שנשא בזוקה - נשק אנטי-טנקי שעיקרו צינור מתכת הפתוח בשני קצותיו: "חמור שכמוך! אינך רואה שיורד גשם?! הפוך מיד את הבזוקה"! אגב המתקן החשמלי הרגיש, המפעיל את הפצצה מצוי דווקא בחלקה האחורי של הבזוקה... ביום אחר יצאנו לשיעור תצ"א [תצלומי אויר]. קבלנו תצלומי אוויר ישנים. הוטל עלינו לבחון את השטח שליד המחנה ולהשוותו לתצלומיו. "מִצְאוּ את השינויים שחלו מאז הצילום"! פקד הַמָּדַּ"כּ. אחד הצוערים הצביע על שביל וציין שהשביל אינו מופיע בתצ"א. "לא זה!" פסק הקצין. צוער אחר הצביע על לול ואמר שהלול אינו מופיע בתצ"א. "גם לא זה"! קבע המד"כ. לאחר עוד כמה תשובות התפלא הַמָּדַּ"כּ על כולנו: "מה קרה לכם? אתם לא רואים שהעצים גדלו"?! טוב, למדנו.
באותו ערב עליו מסופר כאן, במסגרת "אימון כיתה", יצאנו עם המד"כ למארב לילי. לתפקיד המ"כ מונה עודד לוריא, אחיו הצעיר של צייר הקריקטורות הבינלאומי המפורסם רענן לוריא. עודד וחייל נוסף היו מזויינים בתתי-מקלע "עוזי", נשק אוטומטי היורה צרורות, ואנו, כל היתר, נשאנו רובי פ.נ. בלגיים. נטלנו עמנו "מטרות-דמות קופצות", שהן מטרות דיקט וקרטון שבתחתיתן קפיצים. יש להניחן אופקית כאשר הקפיצים דרוכים ומוחזקים בְּמַּתְפֵּס אליו מחובר חבל. כאשר מושכים בחבל הקפיצים משתחררים ואז המטרות קופצות ומזדקרות למצב אַנָּכִי.
לנו המטרות היו אמורות לשמש "בִּיּוּם אויב", כלומר כוח אויב הנכנס למארב. הגענו למקום המארב. עודד הציב אותנו איש איש בעמדתו במארב, לצד שביל שבו היה אמור לעבור "האויב". עודד עצמו התמקם בתחילת השורה של הכוח האורב, ופקד עלינו לפתוח באש רק כאשר הוא יירה. בינתיים המד"כ הציב בשכיבה את מטרות הדמות על השביל וחיבר לקפיציהן חֶבֶל. עודד פקד פקודת התראה, כולנו דרכנו את הנשק, והמתנו דרוכים ל"כניסת האויב" לשטח ההריגה, מוכנים לפתיחה באש.
הלילה כבר החשיך ובקושי הבחנו בְּמִתְוֶה השביל. המד"כ משך בחבל אך מחמת תקלה לא אירע דבר והמטרות לא "קפצו". המד"כ פקד עלינו לנצור מיד את הנשק ולהפנות את הקנים השמימה. אז צווה על אחד החיילים: "שימשילביץ! רד לשביל וסדר את המטרות הקופצות"! כולנו, פרט לעודד המרוחק, שמענו את הפקודה ונצרנו את הנשק וְהִפְנֵינוּ את הקנים כלפי מעלה. שימשילביץ ירד לשביל. עודד המ"כ, שהבחין לפתע בדמות שהופיעה על השביל ונכנסה למארב, פתח באש ורוקן בצרור ארוך את כל המחסנית לעבר שימשילביץ המבועת שכמעט מת מפחד. בטרם הספקנו להבין מה מתרחש התנפל הַמָּדַּ"כּ על עודד בשאגה: "אידיוט! ירית מחסנית שלמה ממרחק של עשרים וחמישה מטרים ולא פגעת במטרה אפילו בכדור אחד..."!