מסביב לשולחן הכל נראה אחרת. שעה לפני עוד היו מונחים שם כלים שהיה צריך להדיח. שקיות של קניות. קופסאות וכוסות קפה ליד צלחות של חג. לחם בית ששלחה אחותי יחד עם עוגת דבש. לא פשוט עבורה בגיל כזה לקבל בשורה כזו, ובתוך כל זה עדיין להמשיך ולנהל בית. את העוגה הנחתי בתנור שכבר לא עובד, כדי לשמור עליה טרייה למחר. לא קל לארח יומיים חג, ועוד כשאחד מהם נופל בשבת. לזכור להדליק נר נשמה לארבעים ושמונה שעות, ולידו עוד אחד על כל מקרה. צריך להכין את החדרים למעלה. כל משפחה נכנסת לחדר, ומי שלא מצליח ישן על המזרון הגדול בסלון. כמה יפה מצידה של הבת שמוותרת שוב על החדר שלה ועוברת לישון בסלון. לא לשכוח לכבות את השעון מעורר בטלפון, שלא יצלצל ביום ראשון בבוקר ויעיר את כל הבית. מקווה שהאוכל יספיק לכולם. שכולם יהיו שמחים ולא יתחילו להתווכח בשולחן. לא על פוליטיקה, ולא על מה קרה לפני שנים.
מתפללת על הבת שסוף כל סוף תתחתן. שתמצא את שאהבה נפשה. הבדידות קשה שבעתיים בחגים, ולא מעט עוזבים ובורחים למקום אחר. לצערנו, יש שעושים זאת גם כשהם כבר בעלי משפחות. בורחים יחד עם המשפחה, ולעיתים סתם כך לבד אל עיר רחוקה כמו אילת או אל ארץ נכר. לשכוח מהביחד, מהלשבת סביב השולחן. מאחלת לה שתמצא עוד השנה את זיווגה, אבל יודעת שהיא כבר לא אוהבת לשמוע את זה. זה מעייף אותה. כי בכל איחול מסתתרת גם האשמה קטנה "ומה איתך? למה לוקח לך כל כך הרבה זמן?".
מביטה על הבת שלא מזמן הפכה לאימא. איך היא מסתדרת? האם היא מאושרת? רוצה להיות שם איתה, אבל לא רוצה לחנוק. מחר מגיעים עוד אורחים לאחל שנה טובה, וצריך לוודא שיש מספיק כיבוד. לסדר סירים שצריכים להיכנס למקרר ויש שצריכים להישאר על הפלטה. מביטה על השולחן. זה לקח לי זמן להחליט שהשנה אני כאן ולא בורחת למקום כמו לפני שנתיים, כשבהחלטה של רגע, פשוט יצאתי לאומן כשעוד היה אפשר להגיע לשם. בקלויז הגדול להיות לבד בין כל כך הרבה אנשים מסביבי, מבין כל תקיעות השופר לשמוע את הקול ששייך רק לי. לא מורגלת בכל כך הרבה לחץ מסביב אבל ההצעה הייתה די קוסמת. מחיר יחסית מוזל, הסעות לכל אתר והכי חשוב להיות רחוק, בלי איחולי ה-בקרוב אצלך, ובלי מה קורה איתך. בלי הדוד שמגיע פעם בשנה ומנסה לסגור פערי שיחה ליד עמדת המנגל. המקום שאני רוצה קצת שקט. מנסה לתת טיפים של מישהו שלא נמצא כבר עשרים שנה בעולם הדייטים. עולם של לייק ודיסלייק. של ימינה ושמאלה. ימינה מתאים ושמאלה לא. חיים שלמים זזים בתנועת אצבע קטנה. לצאת לעוד דייט שאימא סידרה לך, כשהקשר היחידי בינך לבינו הוא שאת רווקה וגם הוא.
זה כולל גם גרוש. כל השאר לא חשוב. להרגיש כמו במכירת חיסול. להתלבש יפה, לחייך, להזמין משהו לשתות ואז להתחיל את אותה השיחה. בן כמה אתה? מה אתה עושה? ואז השלב הזה שאין כל כך מה להוסיף כי את לא עושה. עדיין בחיפוש אחרי החיים, בחיפוש עצמך, בחיפוש אחר עבודה אמתית. כל החברות שלי כבר התחתנו, והן מדברות על ילדים והריון, ומה בדיוק אני אמורה לעשות שם בשיחות האלו? מחפשת תירוץ שלא להגיע ושולחת הודעות שנה טובה. זה יותר קל מלהתקשר ולשמוע שוב ומה איתך? איתי הכל בסדר. לפחות בבית הכנסת אמצא את עצמי בין המילים. בין תחל שנה וברכותיה לתכלה שנה וקללותיה.
מביטה על שולחן החג. לראות את אימא העייפה. הכל נופל עליה והעיניים שלה מראות עייפות שרק מדגישה שהיא כבר לא צעירה. מביטה בבן זוגי שניצב לידי, אם רק היה יודע כמה פיללתי והתפללתי כדי לזכות בו. כמה חיכיתי לרגע הזה שבו אוכל להחזיק ילד משלי. והעבודה סביב השעון והשעות המאוחרות. הרצון להחזיק בית וזוגיות ומשפחה וכל זה נופל על כתפיים של ילדה צעירה שאפילו לא בגיל שלושים. זו שהקדימה את אחותה הבכורה. מחייכת למשמע ה-איחולי בקרוב בן זכר. אני מאושרת בבת המתוקה שיש לי, ולא מרגישה צורך להתנצל בפני מישהו. חכו רגע עם הבן. אני רוצה להיות קצת לבד. ככה סתם. בלי לעשות משהו מיוחד, ובלי לנסוע לאן שהוא, אלא סתם לשתות קפה בשקט. ללכת לתפילת החג כמו אז שהייתי רווקה. מהתחלה ועד הסוף. לקרוא את כל המילים, לשמוע את כל השירים, להביט בקירות בית הכנסת ולהפליג לעולמות אחרים. בלי בכי ברקע, בלי להיות עייפה כי לא ישנתי לילה שלם. בלי לאבד את עצמי.
מביטה על שולחן החג. בגיל שנתיים הכל נראה כל כך גדול. אבא כל כך גבוה, ואימא יודעת הכל. כל שאלה שאני שואלת אותה היא מסבירה ומפרשת. אני יודעת לשיר את כל שירי החג, ודודה שלי תמחא כפיים כשאסיים. היא לא אוהבת שאני קוראת לה דודה, כי היא אומרת שהיא מרגישה זקנה. היא אומרת "רווקה זקנה", אבל אני לא מבינה מה זה אומר. הנה אבא נכנס עם סבא ויחד הם מאחלים לנו שנה טובה. אני רצה לקבל ברכה יחד עם האחים של אימא והבנים שלהם. הלילה אני ישנה במזרן הגדול יחד עם כל הילדים. כמה כיף שראש השנה הגיע.
ארבע נשים סביב שולחן אחד של חג.
שבת שלום.
שנה טובה ומתוקה.
