סבלנו שוב מקבעון מחשבתי בגינו הנחנו לקונספציות מוטעות לכוון את חיינו. כך היה בחתימתנו על הסכם אוסלו, כך היה בערב מלחמת יום הכיפורים, כך היה בהינתקות, אם אומנם אריק שרון האמין שהצעד המופרך הזה יביא שלום או לפחות רגיעה, וכך נפל עלינו טבח השבת השחורה. אולם לא בקבעון כזה נדון פה אלא בסטגנציה של צבא לוחם.
אחרי השבת השחורה יצא צה"ל למבצע צבאי אדיר שהפך למלחמת "חרבות ברזל". צה"ל שעט למלחמה שנכפתה עלינו ואשר, למרבה הצער, לא התכונן לה. כן, בעקבות אותו קיבעון מחשבתי בשילוב עם יוהרה וטיפשות פשוטה חסרת היגיון, שהתבטאו הן בהקמת מפקדת גייס קרוב מדי לגבול, השארת חיילים והחיילות ששירתו שם ללא נשק וללא כוח מגן מאומן, איסוף נשק מכיתות הכוננות, התעלמות מההתרעות ומתן אישור לקיים מסיבה רבתי-עם כה סמוך לגבול. אולם משהחל המבצע - צה"ל "חזר לעצמו" ולמרות הקורבנות הכואבים הכה באויב מכה רבה.
עתה דומה שהצבא בלחימה נבלם מעט בידי הממשלה, אם מטעמים פנימיים של רה"מ ויועציו הקרובים ואם מחמת לחץ אמריקני ואירופי. מדובר על שחרור חלק מכוחות המילואים ויש לכך מספר סיבות טובות הן משום שיש עתה יותר מדי כוחות שלנו המצויים ברצועת עזה הצפופה מדי ממילא, הן משום חסרון הידיים העובדות במשק האזרחי והן משום שחלק ניכר מהלוחמה הסתיים.
אולם יש לְהִיזָּהֵר מלהתבסס במחנות קבע לצבא בתוך רצועת עזה. לאויב עדיין מחבלים רבים ומזוינים היטב אשר גם מגיחים ממנהרות וממקומות מחבוא בתוך הָאוֹכְלוֹסְיָה האזרחית. הצבא חייב להישאר גמיש, נייד, דרוך, לוחמני ובמלוא כוחו. חלילה לנו להתבסס במחנות קבע שיובילונו למצב הנורא ששרר בלבנון בשנים האחרונות לפני יציאת צה"ל משם. נזכור שהיה בלבנון מצב נורא. צה"ל התמקם בבסיסי קבע, במעוזים ובמוצבים כאשר חיזבאללה שוטט סביבם, הפגיז את המוצבים, מיקש וּמִלְכֵּד את הדרכים וגרם לקורבנות רבים. צה"ל הפך בלבנון לחיל מצב מתגונן ולא תוקף עוד. אסור שברצועה יהא מצב דומה.
ושורה נוספת: תוך שהדברים נכתבים נתבשרנו על חיסולו של סלאח אל-עארורי, פטרון רוצחים ידוע. העולם קצת השתפר עם סילוקו של עארורי. אולם; צה"ל בכלל, ולוחמינו ברצועה ומול גבול לבנון בפרט, חייבים לשמור על כוננות-יתר. בעולמנו רשעים רבים אינם באים על עונשם. מה טוב שלפעמים בא רוצח על עונשו.