צרור ברכות לחטופים שזכו לחזור חיים משבי בתנאים אכזריים ובלתי אנושיים במנהרות החמאס, ללא די מזון, שתיה ואפילו די אוויר לנשימה, שלא לדבר על טיפול רפואי ומינימום תנאי אנוש. צרור ברכות למשפחות ששנתיים (!) המתינו בפחד וחשש לשלום יקיריהם וכל הכבוד ללוחמינו ולמשפחותיהם בעורף ולכל אלו שפעלו להשיג את שחרור החטופים וראש וראשון בהם הנשיא דונלד טראמפ. כל העם כאב את התחושות האמביוולנטיות של הורי החטופים שלא שרדו בחיים. מצד אחד הם לבטח שמחו עם כל עם ישראל על שיבת המשוחררים ובו בזמן כאבו שהם עצמם לא זכו לקבל את יקיריהם בחיים. עם זה בא הזמן לקבוע בחוק כללים בעניין שחרור חטופים ושבויים. אכן אין ערוך לחיי אדם ומצוַות פדיון שבויים היא עיקרון לאומי, דתי ומוסרי כאחד. מעבר לכך חשוב שכל חייל או אזרח שיחטף או יפול בשבי ידע שהמדינה תעשה כל שֶׁלְאֵל ידה להביא לשחרורו. אולם יש להבין כבר כי שחרור החטופים הפך ל"עקב אכילס" שלנו. השחרורים ההמוניים של מאות ואלפי מחבלים ורוצחים כתמורה לחייל חטוף יחיד, כמו גלעד שליט או, להבדיל, אלחנן טננבאום - רק עודדו ויעודדו את האויב לחטוף ישראלים ובכך לסחוט שחרור רוצחים אשר לוחמים רבים נפלו בקרב ללכידתם ורבים עלולים ליהרג או ליפול בשבי כאשר אותם רוצחים ששוחררו ישוב לסורם ולרצחנותם. מנהיג אינו "אמא תרזה" ועליו גם לגלות קשיחות ולעמוד כצור איתן מול לחץ משפחות השבויים והחטופים לשחרור יקיריהם בכל מחיר. אדם שיָקִירו בשבי יפעיל כל לחץ כדי להביא לשחרורו. הוא אינו אחראי בפני הציבור להקפיד על מדיניות שתבטיח מניעת סחיטה מצד האויב. הוא אינו שוקל מהו המחיר שישלמו או כבר שלמו אחרים להביא לכליאת הרוצחים שהאויב דורש את שחרורם. בזה שונה ממנו המנהיג החייב לדאוג לכלל הציבור ובעיקר לחיילים. כבר שתי ועדות חקירה, בראשות השופטים וינוגרד ושמגר, דנו בנושא זה והתריעו מפני היד הקלה מידי על מנעולי הכלא. אך לא נמצא מנהיג שעמד בפני משפחות החטופים ומול המתנדבים לזעוק בשם המשפחות. דומה לנו שאין מנוס מחקיקת חוק שימנע שחרורים המוניים אלו ויקבע קני-מידה סבירים (ככל שיש כאלה) לשחרור. זכור לנו הסיפור על המהר"ם מרוטנברג שבשנת 1286 נלכד בידי קלגסיו של הקיסר שדרשו סכום עתק לפדיונו, הרבה מעל "למקובל" באותם ימים. הרב אסר על בני קהילתו לשלם סכום מופקע כזה, עד שנפטר בכלא. ההלכה המקובלת אוסרת על פדיון במחירים מופקעים וזה משני נימוקים: האחד - לבל ירבו לחטוף יהודים לצורך הפקת רווחים והשני - לבל יגבר העומס הכלכלי על הקהילה לבל תתמוטט. (ראה במסכת גיטין מה ע"א, בבא בתרא ע"א, ע"ב, הרמב"ם ועוד). למרבה הכאב והצער ביחסינו עם האויבים בתוך המדינה, (חלקם נושאים ת.ז. כחולות) ואלה שסביב לה אין מדובר רק בכסף אלא בחיי אדם. אכן אין לנו ביטחון שחוק אכן ימנע עסקות מופרכות ומסוכנות כאלה אך אפשר ויהא בחוק תמיכה מסוימת בעמוד השדרה הרופף של מנהיגינו לעמוד בפני לחצים גדולים לשחרור רוצחים בכל תנאי.