ישראל התברכה בשפע עצום של קציני צבא, משטרה, שירות בתי הסוהר (שב"ס) כבאות והצלה, מגן דוד אדום (מד"א) בסדיר ובמילואים ועוד ועוד. דומה לנו שאין עוד צבא בו קיים פז"מ (פרק זמן מינימלי) שבתומו מקודם כל בעל דרגה בדרגה אחת לפחות ואם חלילה לא קודם יוכל לפרוש מהשירות עם מלוא זכויותיו הסוציאליות. למיטב ידיעתי במרבית הצבאות הסדירים קצין או בד"א (בעל דרגה אחרת) משרת בכל תפקיד תקופה ארוכה בהרבה מהמקובל בצה"ל. הטענה פה היא שקידום מתמיד מרענן את הפיקוד וגם מהווה גורם משיכה לשירות. אנו מניחים שזה נכון; מצד שני המעבר המהיר יחסית בסולם הדרגות מביא לאובדן ידע וניסיון של הפורשים או המועברים לשרת בתחום שונה, בעיקר אם הקידום הוא לחיִיל אחר, כמו שהיה מינויו של קצין חי"ר (חליוה) למפקד אגף המודיעין בצה"ל או מינוי מפקד חיל-האוויר ישירות לרמטכ"ל. וכך גם מינוי מפקד חיל-הים לראשות המוסד. מעבר לכך יש הטוענים כי בישראל קצין שקודם מקדיש חלק ניכר מזמנו ומחשבותיו לקידומו ולתפקידו הבא וזה על חשבון לימוד התפקיד אליו קודם זה עתה על בּוּרְיוֹ, בראותו בו, בהכרה או בתת-ההכרה, רק שלב מעבר לתפקיד בכיר יותר. כך אנו מוצאים מקרים שקצין שירת שנתיים ולעתים שנה בלבד בטרם קודם לתפקיד אחר; כמובן שבחלק ניכר מהמקרים המעבר מחייל מסוים לחייל אחר מרענן את החייל האחר, מאפשר חשיבה מקורית החורגת מהשגרה והיו גם הצלחות גדולות באימוץ שיטה זו, אך היו גם כשלונות כואבים כאשר קצין מקודם מהר מדי, בטרם הוכיח עצמו בשעת קרב או משבר בתפקידו הקודם. זכור לנו אלוף פיקוד דרום שהרמטכ"ל דדו מינה למפקד מעליו, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, את הרמטכ"ל לשעבר חיים ברלב. אין אנו באים לזלזל במשהו בשירותים הממשלתיים האחרים שחשיבותם עצומה, וחשוב שראשיהם או מפקדיהם יהיו מוכשרים ומיומנים ויזכו לכבוד הראוי שגם יסייע להם למילוי תפקידם, ובכל זאת נראה לנו מגוחך קמעא כאשר בזמנו מנהלו החדש של מד"א הנהיג בארגון חשוב זה מדרג מעין-צבאי וכך היה הוא עצמו, שאחראי אומנם על מערכת חיונית, למעין רמטכ"ל אף שכל "צבאו" לא מנה למיטב ידיעתי כמות משרתים כמספר החיילים בחטיבה מוגברת אחת בצבא. נוצרו כך"רמטכ"לים" ברשות הכבאות וגם במשטרה ובשב"ס. גם הדרגות החדשות שורטטו באופן דומה לדרגות הצבא. איני יודע מה גובה משכורותיהם של אותם בכירים אך מובטחים אנו שלא פחות ממשכורתו של רמטכ"ל צה"ל. אנו מברכים את הפצ"ר החדש שמונה, או עומד להתמנות בימים אלה. אכן הוא זוכה לקידום נאה מדרגת סרן ישירות לדרגת אלוף (!). נעיר רק שבדרך כלל בראש כל חיִיל עומד קצין יחיד בדרגת אלוף, למעט מקרים נדירים שמשרת אלוף נוסף. בראש "חֵיל המשפט הצבאי" עומד אלוף שהוא גם נשיא בית-הדין הצבאי העליון. עד למינויו של ד"ר מנדלבליט לכהונת הפצ"ר היה תקן הפצ"ר תא"ל בלבד, כמו מפקד חיל הרפואה או חיל הקשר. משום מה חל אותו שינוי וכך זכינו גם לפצ"רית בדרגת אלוף. יש לדעת שדרגת תא"ל מקבילה לדרגת גנרל בצבאות מערביים ואכן התברכנו בגנרלים רבים מספוֹר הזוכרים לציין את דרגתם במילואים או בכירותם במוסד בכל ראיון או כתבה בטלוויזיה. אך תאוות התארים קיימת בשנים האחרונות גם במישור האזרחי. רוב המרואיינים והכתבים מקפידים לציין את דרגתם האקדמאית וכך אתה מוצא פרופסור נכבד המפתח תיאוריה ביטחונית או מדינית מרחיקת לכת וכאשר אתה בודק את פרטי הכשרתו אתה מוצא שהוא גינקולוג נכבד או וטרינר ידוע. לצד אלה אתה מוצא עשרות נשיאים, מנכ"לים, מזכירים ראשיים של כל מיני גופי חקר באוניברסיטאות, בארגוני נשים או כאלו שיסדו לעצמם מוסדות שונים ומינו עצמם לנשיאות או מנכ"לות או ליו"ר ועד, לעיתים אכן מדובר ביו"ר ועד בית... הדבר אינו שונה במגזר החרדי. כל בוגר ישיבה, או חוזר בתשובה שלמד מעט, מכנה עצמו או מכונה "רב" ואין מי שהולך לבדוק בציציותיו אם אכן קיבל אי-פעם סמיכות לרבנות. חלקם מתפרנסים ממתן הרצאות, שיעורים או ארגון הילולות ואז בהזמנה לציבור הוא זוכה לשלל תארים כמו הרה"ג (הרב הגדול) ובתוספת "שליטא" לשמו, או "המקובל הגדול", שרומז על גדולתו בסִתְרי תורת הקבלה. כך כמעט ואינך פוגש בעיתונות או במדיה הדיגיטלית "סתם" בני אדם מן הישוב. מי יקשיב לאדם חכם שאינו גנרל, פרופסור, בכיר במוסד או איש מחקר במוסד כלשהו שאיש לא שמע עליו פרט לבני משפחתו הקרובה. כל האמור לגבי גברים יפה וישים גם לבנות המין היפה. כולנו בני המעלה, בין שהועלינו ובין שטיפסנו לתואר בעצמנו. אגב - מישהו (פרט לבצלאל סמוטריץ'במדבריות סעודיה) ראה אולי את הגמלים?