עשור וחצי לאחר שפורסם לראשונה נוהל הקצאות קרקע ושמונה שנים לאחר שעודכן לאחרונה, נדרש בית המשפט העליון לדון בפרוצדורה להגשת התנגדויות להחלטה של רשות מקומית להקצאות קרקע ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית.
בעוד שבכל הקשור בעשייה במקרקעין, הוראות הדין מחייבות רשויות מקומיות בעריכת מכרז, הרי שעד לעשור הקודם, תחום הקצאות הקרקע שלא תמורה או בתמורה סמלית לא הוסדר. בספטמבר 2001 סגר משרד הפנים את הפירצה בנוהל זה, שכלשונו "נועד להסדיר הקצאת קרקע או מבנה בפטור ממכרז ללא תמורה לגופים הפועלים בתחום הרשות העוסקים בתחומי חינוך, תרבות, דת, בריאות, רווחה, ספורט וכיו"ב, וזאת כדי לסייע לפעולותיהם לטובת הציבור. נוהל זה מכוון בתחום הקצאת קרקע, מינהל תקין, שמירת עקרון השוויון, חיסכון, יעילות ושקיפות ולמנוע פגיעה בטוהר המידות".
על-מנת להבטיח שהקצאה תיעשה באופן שוויוני, נדרשת רשות מקומית המעוניינת להקצות קרקע לעמותות לקבוע בין היתר תבחינים ופרוגרמה, לפרסם את הדבר וכן את ההחלטות על כוונה להקצות קרקע וכן את ההחלטות הנובעות מכך. אך מה באשר לזכותם של אזרחים להתנגד להחלטה על הקצאת קרקע לגוף ציבורי?
בכל הקשור לכך, למרבה ההפתעה, נוהל ההקצאות אינו קובע פרוצדורה אלא רק מציין, כי ועדת הקצאות, בבואה לדון בהמלצות של גופים המייעצים, תדון גם "בהתנגדויות שהוגשו". למעשה, ההוראה האופרטיבית היחידה שנקבעה בעניין זה קובעת, כי "ועדת הקצאות לא תחויב לזמן את כל המתנגדים להישמע בפניה, אלא תהא רשאית לעשות כן אם תמצא לנכון". אם כן, כיצד על המתנגד להחלטה של רשות מקומית להקצות קרקע לפעול כאשר כתב ההתנגדות שלו נדחה? לשון אחר: כיצד אם כן יכול אותו אזרח לערור על ההחלטה שהתקבלה לדחות את ההתנגדות שלו?
לכאורה, הדרך הבטוחה היא הגשת עתירה מנהלית, שהרי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע: "בית משפט לעניינים מינהליים ידון ב'עתירה נגד החלטה של רשות'". האמנם? בהסתמך על סעיף 8יא לנוהל הקצאת קרקעות, הקובע "כי חוזה להקצאת מקרקעין בין המועצה ובין הגוף הרלוונטי, טעון אישור מועצת הרשות המקומית ברוב מוחלט של חבריה וכן אישור של שר הפנים" קבע בג"ץ, כי אזרח שהתנגדותו נדחתה, צריך לערור על ההחלטה הזו בפני שר הפנים, שאם לא כך - פנייתו לבית המשפט תידחה בעילה של אי-מיצוי הליכים.
במקרה הנדון, כיוון ש"שר הפנים טרם אישר את החלטת ההקצאה... העתירה היא מוקדמת... העותרים לא מיצו הליכים בכל הנוגע לטענות בדבר אי-תקינות ההליך המינהלי ואי-כשירות העמותה לקבל את הקרקע שהוקצתה, שכן באפשרותם להעלות את מכלול טענותיהם בעניין זה בפני שר הפנים טרם שיקבל את החלטתו לגבי ההקצאה הנדונה".
אם כן, ההלכה שנקבעה היא, כי מקום בו הרשות המקומית דחתה את ההתנגדות להקצאת קרקע, על המתנגד להגיש התנגדות לשר הפנים, וזאת בתום מסגרת הזמן שנקבעה לכך בנוהל. יש לצפות, כי לאור זאת, יפעל משרד הפנים להחיל בנוהל תיקון ובו יסדיר, בראי ההלכה שנקבעה, כללים ברורים באשר לדרך בה ניתן להגיש התנגדות להקצאת קרקע.
