כבר כתבתי שוב ושוב לנוגעים בדבר (לרבות לכב' נשיא המדינה, ליועץ המשפטי ועוד, והדברים פורסמו גם ב"פורום ארץ הצבי" בגוגל וחלקם ב"
מחלקה ראשונה") כי מן הראוי היה להעניק ל
משה קצב את ניכוי השליש (שכבר הפך לרבע...) מתקופת המאסר שנגזרה עליו, כמוהו ככל אסיר שהתנהג כראוי בכלא, ולא להמציא לגביו חומרות ודרישות שאינן בחוק או בגזר-הדין.
כבר כתבתי כי שאלת שיקומו של מר קצב כאסיר כלל אינה רלוונטית כיום, כאשר כבר הגיע לגיל 72, הוכה ובוזה בציבור ובכל ערוצי התקשורת, כאשר אין שום סיכוי סביר שיגיע לעמדת כוח בה יוכל לכפות רצונו, חלילה, על עובדת הכפופה לו, וכאשר המומחים קבעו ואין חולק על-כך, שאינו מסוכן לציבור. איזה שיקום נחוץ לו? ומדוע לא שיקמה אותו מערכת הכליאה עד כה? כיום שיקולי השיקום לגביו, במקרהו המסוים, הם שיקול זר ומלאכותי שנעשה בו שימוש מוטעה, שלא לאמר חלילה שימוש לרעה, הן בטיעוני הפרקליטות בפני הוועדה והן בשיקולי הוועדה. הרי אסיר משוחרר על--תנאי נתון לבקורת ופיקוח קצין מבחן וניתן היה גם להגביל תנועתו לעיר מגוריו ולחייבו להודיע מראש על כל יציאה ממנה.
אפילו לי, כאזרח מן השורה, ולא כבן משפחה או ידיד קרוב של האסיר, יש בְּעִנְיַן זה יותר מִשֶּׁמֶץ תחושה של רדיפה וכניעה לנקמנות של מתלוננת זו או אחרת, כולל אחת שלכאורה דרשה ממנו כספים, כדמי "לא יחרץ" ולא נענתה.
משקבעו רשויות השיקום כי אחרי 4 שנות כליאה האסיר אינו מסוכן לציבור מה טעם להוסיף ולהחזיקו בכלא, בהוצאות כבדות ומיותרות לציבור ותוך חשש לשלומו הגופני ולבריאותו הנפשית? כלום אכן יש מי שחפץ, חלילה, לוודא שאם מר קצב יצא מהכלא לפני תום מלוא שבע השנים הרעות יהא זה רק לאשפוז רפואי או, חס ושלום, ישירות לבית-העלמין?
אולם, לפי שפורסם בתקשורת, הנה נפל פגם עקרוני ומיותר נוסף בהחלטתה האחרונה של ועדת השחרורים ואסביר:
לפי העיתונות הנה יו"ר ההרכב, שופט נכבד בדימוס, היה בדעה שיש לדחות את בקשת השחרור, אחת מחברות הוועדה, מומחית בתחומה, ואשה דוקא, הייתה בדעה שיש לשחרר את מר קצב לְאַלְתַּר (מִיָּד). חבר הוועדה השלישי הציע (כפשרה?) לדחות את הבקשה, לְבַצֵּעַ "שיקום" לאסיר בתוך הכלא, ולאפשר לו לבקש דיון נוסף כעבור ששה חודשים נוספים. משום- מה הוחלט, או שֶׁהַחֲבֵרָה שוכנעה, שלא לכתוב דעת-מיעוט. מן הפרסום עולה שנכפה עליה הר כגיגית שלא לכתוב את דעתה וההרכב הגיע לפשרה
ולהחלטה "פה אחד", כרצון יו"ר הוועדה, לאמץ את הצעת החבר השלישי.
כל ענין הרכבי הוועדות האלו, ואחרות (כולל אותו הרכב שופטים מוזר בבתי-דין לעבודה, בהם מכהנים נציג עובדים ונציג מעבידים לצד שופט מקצועי, שהוא אב"ד) הוא בעייתי. מטבע הדברים נוטים נציגי הציבור לאמץ את דעת השופט המקצועי ולרוב הם משמשים מעין חותמת גומי. אולם בוועדת השחרורים אין החברים יושבים ב"נציגי ציבור" גרידא, אלא הם נבחרו אישית לאור
כישוריהם המקצועיים הנחוצים לתפקידם וקבועים בחוק, ומעמדם על כן אינו אמור להיות נחות ממעמדו של השופט בועדה, הגם שהוא היו"ר.
דעת מיעוט הציבור מצפה שחברי הוועדה הנבחרים יהיו אנשים ראויים, בעלי הכשרה מקצועית מוגדרת,
בעלי דעה עצמאית וכושר החלטה, שישקלו את שיקוליהם המקצועיים לפי החומר המובא בפניהם, ונדרשות עוד מספר תכונות, שאינן מפורטות בחוק, למשל: שחברי הוועדה יהיו
אנשי-אמת.
ישאל השואל מהו "איש אמת"? איש אמת הוא מי שמחליט לפי מה שהוא מוצא כאמת, איש העומד על האמת שלו, ואינו מוותר עליה אל מול אֱמֶת של אדם אחר, ואפילו הוא היו"ר. כבר ראינו לא אחת שבערעור הוחלט לאמץ דווקא את דעת המיעוט, אולם מתי? כשדעת המיעוט נכתבה ונומקה כראוי. האמור כאן אינו מונע מחברי ועדה לדון בינם לבין עצמם, ואף לנסות ולשכנע את עמיתיהם בצדקת מסקנתם. אולם אין שום הצדקה לאכוף דעה של אחד הפוסקים על חברו, בוודאי שלא על-מנת להשיג "החלטה פה אחד".
כבר נשמעו לא פעם תרעומות על כְּפִיַת דעתו של שופט אחד על חבריו, ואף היה מקרה שבו נעתרו שופטים לעקשותו של חבר במותב, אך לאחר מכן כעסו מאוד על שפסק-דינו נאכף עליהם והדבר הביא למעברו של אותו שופט לשפיטה במחוז אחר.
אין מקום שיו"ר הוועדה יכפה את דעתו על חבריו למותב. אין גם מקום, בדיני נפשות, ל"פשרה", או ל"גישור" בין דעות הפוסקים. אמנם, בשל העומס על בתי-המשפט, הגענו, לְהַוָתֵּנוּ, לגישור בין הקטגוריה לסניגוריה, כדי למנוע משפט ארוך, או למנוע מעדים את סבל החקירה הנגדית. גם הגענו ולריבוי "עסקות טיעון" מקילות מאוד בהן לא מְמוּצֶה הדין עם עבריינים, אך לכל אלה אין מקום
בתוך הרכב השופטים או חברי הוועדה.
מסורת קדומה בידינו כי אם נידון אדם בפני הסנהדרין, ואפילו סנהדרין הגדולה ובה 70 דיינים, ודיין אחד מצא שאין להרשיעו - הדין היה לזכותו. דומה המצב כיום בשפיטה בפני חבר מושבעים בארה"ב - אם אין הרשעה פה אחד- הנאשם מזוכה. ואם במשפט פלילי כך, כאשר עברין שלא נשא עדיין בכל עונש מזוכה ומשוחרר - דומה שראוי היה לנהוג כך בְּיֶתֶר שְׂאֵת בוועדת שחרורים, שהנדון בפניה כבר ריצה 2/3 (וּפֹה - יותר מכך) מתקופת המאסר שהושתה עליו.
אשר ניתן לקוות הוא שבית המשפט המחוזי יקבע מועד מוקדם, ככל הניתן, לדיון בערעור לכשיוגש, ושסוף-סוף יעשה צדק משפטי עם האסיר משה קצב, בין "בהחלטה פֶּה-אחד" ובין בדעת רוב.
