לאחר שהזדהמנו והתבהמנו והפכנו לחברה ג'ונגלית, פרועה ואלימה, מתגברת בתוכנו תופעה,
אשר בבת אחת ושתיים הופכת משולית למרכזית - הצקה. הצקה מתבררת כמצוקה חריפה ביותר המפילה מספר הולך ורב, גדל בקצב מבהיל, של קורבנות. צעירים רבים מוצקים חדשים לבקרים, ברשתות החברתיות (איזה שם מאקברי בהקשר זה), בתוך מתחם בית הספר, בשכונה- בחצר או בסמטה, בחדר המדרגות, במבואות השונים- רועדים בכל רגע נתון ללא אות וסימן חיצוני לרעידתם, מספר לא ייאמן של צעירים. להוציא, אולי את הבעת הבעתה שניבטת מעיניהם, שאמורה להיראות לנו כמקבילתו של צלצול רם וממושך בפעמון אזעקה, חשים המאוימים בכלל והמוצקים בפרט כמי שעדת זאבים פעורת לועות אורבת להם ברשות הרבים, מלתעותיהם המשוננות מאיימות להינעץ בבשר נפשם, וגם במרחב האישי לכאורה, שאף הוא פרוץ, בעמוד הפייסבוק הפרטי שלהם.
גם בביתם-מבצרם הם חשופים לרוע האנושי, לנקמה שלא קדם לא כל מעשה המצדיק אותה ואף לא מעשה שעשוי להסביר את הגורם הוא המניע לה. אכן, הבנאליות של הרוע בגילויה המכוער והמסוכן ביותר.
חייהם של ילדים ונערים רבים, בנו ת ובנים, קרבנות וקורבנות- בכוח קלועים בתוך תהום עמוקה. אשר לא אעלה כאן את התוצאה האיומה והנוראה העלולה להיגרם בעטיה של ההצקה.
האם המציקים מציקים בגלל שהם חשים מצוקה? האם המצוקה היא האופן שבו הם פורקים תסכול, כעס, תחושת ייאוש וחוסר אונים? האם בהצקה הם חשים כבעלי כוח ומעמד, כמי שהצקה לזולת מאפשרת להם לחוות עליונות, אדנות, עונג שמסבה העלבת הזולת, השפלתו והטלת פחד ואימה עליו?
מספרם של מי שהוקצו והוצקו הם קרבנות ודאיים של הצקה. מי יידע ומי יספור את מספרם של הילדות והילדים והנערות והנערים שעוד טרם חשים ו"חווים" הצקה הם כבר מאוימים על ידה מעצם הסבירות הגבוהה של היתכנותה?
שכתב מגן לפנים, בילדותי ובנעוריי, בעידן שטרם היכחדותם של הדינוזאורים, שאל אותי, לפעמים, אבא, עליו השלום והמנוחה, האם משהו מציק לי. משהו, לא מישהו. למזלי אף לא ילד או נער אחד הציקו לי, לא בילדותי ולא בנעוריי. סוגיית ההצקה של איש את זולתו הייתה זניחה, שולית, לא-כלומית. היא לא הוכרה ולא זוהתה כבעיתה. היא הייתה כאינה.
מומחים לשימוש ברשת האינטרנט בכלל וברשת החברתית האלימה והפוגענית פייסבוק יכולים, כצפוי, למצוא קשר בין הקלות העצומה של הנגישות לרשת ארסית זו וזמינותה - 24/7 - לבין התגברותן של גילויים "אנושיים"(במירכאות ובלעדיהן) אשר ההצקה לזולת היא אחת הבולטות שבהן. הכפר הגלובאלי, כפי שהוא בא לידי ביטוי המרחב הווירטואלי, סביבת המחיה הטבעית והמועדפת על רבים, במיוחד על הצעירים, הוא מקום איום, מקום נורא.
קל ומתבקש לקבוע כי הכול מתחיל בחינוך. בבית ההורים. בסביבה הקרובה, המיידית, הטבעית, במקום שבו יונקים וסופגים, או לא, דעות, גישות, ערכים. במקום שבו מתעצב האופי ומתגבשות תפיסת העולם והגישה כלפיו. לא בטוח. אבל גם אם ספגו והטמיעו בבית את הנעלים והנאצלים שבערכים האנושיים האם בכך לא קולפה והושלה שכבת המגן שאמור היה החינוך לעטות להגן עליהם בצאתם מביתם אל החיים שחוץ לו? האם הנחלת כישורי חיים מחייבת כיום, כהכרח, רכישת כלים להתמודדות ולהתגוננות נגד ההצקות? האם קיימים בכלל כלים כאלה?
מעניין - עניין עצוב מאוד - מי מהצעירים המאבדים עצמם לדעת בדמי ימיהם עושים זאת בגלל הצקה ברשת החברתית, שהופכת לטבעת חנק, שהופכת למלכודת מוות.
