במחשבה תחילה

שיהיה ברור: הבנייה הבלתי-חוקית של בדואים ברחבי הנגב אינה תופעה של בדיעבד אלא של במזיד. היא לא נובעת מאילוץ אלא ממחשבה תחילה. האירוע הקשה השבוע באום אל-חיראן רק מפנה את תשומת הלב לדרום הפרוע, בו אלפים ואולי רבבות פולשים מזה שנים לאדמות מדינה (כלומר: אדמות השייכות לכם ולי), מקימים בהן יישובים בלתי חוקיים ומצפצפים על החוק ועל בתי המשפט. במקביל, המדינה מפגינה רפיסות עלובה. היא מנהלת מו"מ מתמשך עם הפולשים והעבריינים, כדי שיואילו בטובם להפסיק את ביצוע הפלישות והעבירות, ואף מציעה להם פיצוי ההולך וגדל ככל שסרבנותם וחוצפתם הולכות וגואות. המדינה היא היוצרת את המצב בו הפשע משתלם, הבריונות מנצחת והחוק נרמס. פינויים כמו אלו שנעשו השבוע מצריכים כוחות משטרה גדולים מאוד, ולרוב הם מסתיימים בכך שאחרי כמה ימים המבנים הבלתי-חוקיים שוב עומדים על תילם. צריך לקרוא לילד בשמו: מדובר בפשיעה מאורגנת ומתוכננת, בעלת אופי לאומני הגובל בטרור. ישראל יודעת היטב להילחם בטרור ובהצלחה, ואין שום סיבה שהיא תיכנע לו במקום כלשהו – כולל בחולות הנגב. מול פשיעה מאורגנת צריך לוחמה מאורגנת. מול מחשבה תחילה של העבריינים, צריך מחשבה קדימה של רשויות האכיפה. אוי לנו אם אירועי השבוע יובילו לכניעה רוחבית לפשיעה הבדואית.

תגיד לי, הם לא מבינים שיתפסו אותם? – שאלה אותי עמיתה לעבודה סביב אחת הפרשות האחרונות. שאלה במקומה, והתשובה לה היא די מורכבת. ברור שהם פועלים במחשבה תחילה שלא ייתפסו לעולם. לא מדובר במי שהעבריינות היא לחם חוקם ומשלח ידם; אצלם זה חלק מהסיכון המקצועי. מדובר באנשים המכונים "נורמטיביים", אלו שקמים בבוקר והולכים למשרד, שסדר יומם מורכב מפגישות וישיבות, שעניינם בממשל ובעסקים. האנשים הללו מבינים היטב שהם עושים עבירות. הם יודעים מה פירוש להעלים הכנסות, מה זה מתן שוחד וקבלתו, מה זו תרמית, מה זה רישום כוזב. הם גם קוראים עיתונים וגולשים באינטרנט ורואים טלוויזיה, ומודעים לכך שמבצעי עבירות כמותם נתפסים ונשלחים לכלא. אז למה הם חוטאים? בדרך כלל זה נובע או ממצוקה או מתאוות בצע, ומלווה במחשבה לפיה "לי זה לא יקרה": אני מתוחכם יותר, אני לא אותיר עקבות. לרוב יש גם צידוק עצמי: הכסף הזה מגיע לי, אני לוקח ממי שהרוויח אותו שלא ביושר, המערכת אינה הוגנת כלפי ועוד כהנה וכהנה. ויש עוד נקודה ראויה למחשבה: אולי הם צודקים? אנחנו יודעים על מי שנתפסו, לא על מי שחמקו. יש לנו כאן את מה שקרוי "תסמונת האור במקרר": כדי לדעת האם האור במקרר דולק כאשר הדלת סגורה, צריך לפתוח את הדלת. כדי לדעת כמה עבריינים לא נתפסו, צריך לתפוס אותם. תראו כמה פרשות נחשפות כמעט במקרה: הולילנד משום ששמואל דכנר הסתכסך עם הלל צ'רני, נתניהו-מוזס בגלל חקירה נגד ארי הרו. אז אולי המחשבה הראשונית הזאת מתאמתת בסופו של דבר?

המנוול שבכותרת הוא דוגמה מצוינת לאותם עבריינים שבטוחים שלא ייתפסו. אני מרשה לעצמי לקרוא לו "מנוול", כי הפרקליטות אומרת שהוא מסר הודאה מפורטת בעבירות המיוחסות לו: גניבת 2.6 מיליון שקל מהחברה המפרסמת את ספריו של הרב עדיין שטיינזלץ, וגניבת 700,000 שקל מישיבת ההסדר בתקוע שאותה ניהל עד מעצרו לפני עשרה ימים. כבר קראתי עשרות אם לא מאות כתבי אישום ופסקי דין במעשי מרמה, אבל מעשיו של גזית הותירו אותי פעור פה. מצד אחד: חוצפה שלא תיאמן, זיוף מסמכים רשמיים של ממשלות ישראל וספרד, סיפורים על גופים ואנשים שבדה מליבו, הבטחות לסכומי עתק שלעולם לא יגיעו – וכל זה עם המון מחשבה מראש ותחכום. מצד שני: איך אדם שיש לו כזה מוח יצירתי חושב לרגע שהוא לא יילכד? הרי זה יהיה חייב להתפוצץ מתישהו, ועובדה שזה מה שקרה. אין ברירה אלא להעלות תהיות גם על האנשים הסובבים את הרב שטיינזלץ. אין לי ספק בטוהר כוונותיהם, אין לי ספק שהם הלכו שבי אחרי נוכל סופר-מתוחכם. אבל ליפול בצורה כזאת במאה ה-21? לא לבדוק אם יש אנשים כאלו וגופים כאלו? לא לעשות גוגל? לא לשאול מישהו בספרד ובברזיל אם שמע על אותם תורמים נדיבים? ובקיצור: לא לחשוב? עד כדי כך הכסף מעוור עיני צדיקים?

בזמנו הסתובבה בדיחה לפיה חוסני מובראק לא מינה לעצמו סגן, כי בניגוד לקודמיו גמאל עבד אל-נאצר ואנואר סאדאת – הוא לא מצא מישהו יותר טיפש ממנו שלא יאיים עליו. אני מקבל את הרושם, שגם בנימין נתניהו – שגם מתנגדיו הגדולים ביותר יסכימו שהוא אדם חכם – חושש למנות לו ממלא-מקום, שמא הלה יאיים עליו. אלא שכאן חייבת לבוא מחשבה תחילה. ראש הממשלה, בריא ככל שיהיה, הוא בן תמותה. גם הוא עלול לחלות, עלול ליפול קורבן להתנקשות, עלול להיפגע בתאונה – חס וחלילה. ראש הממשלה עלול להיות בלתי כשיר לזמן קצר, לזמן ארוך, לתמיד. ואז – מה? נכון, החוק קובע שהממשלה מתכנסת וקובעת מי ימלא את מקומו. אבל זה מה שצריך לקרות במצב משברי שכזה – מאבק פוליטי של כיפוף ידיים, איומים ועסקות? יכול להיות שייבחר מישהו שאיננו בקיא בסוגיות המרכזיות שעל סדר היום, ואין מי שיבצע איתו חפיפה מסודרת. ותארו לעצמכם שהחמאס, למשל, מנצל את ההזדמנות ופותח במתקפה נרחבת. השם ישמור. אני לא חסיד גדול של שיטת הממשל האמריקנית, אבל שם העסק מסודר ביותר: סגן הנשיא, יו"ר בית הנבחרים, יו"ר הסנט, שר החוץ, שר האוצר, שר ההגנה וכן הלאה. אפילו אצלנו החוק קובע מיהו ממלא מקומו של נשיא המדינה: יו"ר הכנסת. אבל לאדם החשוב ביותר במדינה אין ממלא-מקום ברור וידוע. זוהי לקונה חמורה, שיש למלא מיד בדמות תוספת של סעיף אחד לחוק יסוד הממשלה: הממשלה תמנה, על-פי הצעת ראש הממשלה, ממלא-מקום לראש הממשלה, אשר יחליף אותו בכל עת בה ייבצר ממנו למלא את תפקידו. לא ברור שזה חיוני?

בחיי שאני לא מצליח להבין עורכי דין שבאים לבית המשפט העליון ומגישים בקשות שדינן אחד ויחיד: להידחות על הסף. השבוע פרסמנו שתי דוגמאות כאלו. במקרה אחד היה זה השופט בדימוס דן ביין, שלדברי הנשיאה מרים נאור – ניסה לעטוף טענות ערעוריות מובהקות בכסות מלאכותית של טענות עקרוניות. במקרה שני היה זה יואל שמחי, שלדברי השופט מני מזוז – הגיש בקשה תמוהה לערער על פסקי דין שניתנו בהסכמתו המלאה. מה הם חושבים, אם בכלל? שהשופטים לא יקראו? עוד פחות אני מבין את אליעד שרגא, שגם על התנהגותו החצופה כתבנו השבוע. נניח שאת התנהלותו הגסה בדיון עוד אפשר איכשהו להסביר כנובעת מלהט הוויכוח; נניח. אבל לאחר מכן הוציא הדובר שלו, במחשבה תחילה, הודעה שכולה נעה בין בלופים לבין שקרים. הבולט שבהם היה ציטוט מדבריו של שרגא – שלא היה ולא נברא. במילים אחרות: שרגא סיפר לתקשורת על דברים שכלל לא אמר. הוא כנראה יצא מתוך הנחה, שאיש לא יטרח לבדוק. אז יש לנו הודעה בשבילו ובשביל בלופרים דוגמתו: בדיוק בשביל זה אנחנו כאן.

ב-1.1.17 נפל דבר ברכבת הקלה בירושלים: אפשר להשתמש בערך הצבור שבכרטיסי רב-קו. בהחלט הקלה משמעותית ללקוחות. אלא שבדרך, גם בחברת סיטיפס וגם במשרד התחבורה שכחו לחשוב מראש על רבבות הנוסעים שכבר הטעינו כרטיסיות ברב-קו שלהם. כאשר החל השימוש בערך הצבור, התברר שמכונות התיקוף קוראות את הערך הזה ומדלגות על הכרטיסיות, וכך הופכות אותן לכסף אבוד. חשבון מהיר. נניח שלכל נוסע ממוצע נותרו עשר נסיעות – שזה בערך 50 שקל. הרכבת הקלה אומרת שיש לה 140,000 נוסעים ביום. נניח ש-100,000 מהם עושים שימוש ברב-קו. זה אומר, שנותרו בידיהם נסיעות ב-5 מיליון שקל שלא ינוצלו. כאשר פניתי למרכז השירות של הרכבת הקלה ב-10.1.17, עובדיו די הופתעו. איש לא חשב על הבעיה הזאת. עברו עוד כמה ימים ונמצא פתרון: אפשר לפנות למרכז השירות, למלא טופס ולקבל בחזרה במזומן את היתרה. יפה שחשבו על כך באיחור של שבועיים. יפה שאומרים את זה למי ששואל; מי שלא שואל – זו כנראה בעיה שלו. עוד יותר יפה, שזה הפך להיות בעיה של הלקוחות, שצריכים להגיע למרכז שירות אחד ויחיד, לבזבז זמן ואז לקבל את הכסף השייך להם. למה לא חשבו על זה מראש?