ועד מקומי מוגדר בחוק כ"רשות מקומית", קרי: גוף העוסק בניהול העניינים המקומיים של יישוב ומספק שירותים מוניציפליים ובהם ניקוי הרחובות ופינוי פסולת, אירועי תרבות וכן הפעלת מערכת החינוך.
על-מנת שרשות מקומית תוכל לפעול, צייד אותה המחוקק בכלים שנועדו להבטיח, כי יהיו בידיה אמצעים: סמכות לגבות מיסים ומנגנון המקנה לה בעלות על מקרקעין. רשות מוניציפלית זקוקה לשטחי ציבור, כדי שיעלה בידה לספק שירותים ממלכתיים (חינוך ורווחה) ומקומיים (שפ"ע, ביטחון, תרבות, ספורט ועוד), וזאת על-מנת להקים בהם מבני ציבור וחינוך, מגרשי ספורט, פארקים וגני שעשועים. מכאן ניתן להבין, שללא שטחי ציבור תתקשה רשות שכזו לממש את ייעודה. ואכן החוק קובע, כי ועד מקומי מוסמך להחזיק במקרקעין ובכל זכות הנובעת מהן. הוא הדין באשר לסמכות לגבות מיסים (באישור המועצה האזורית, שמרחבה הוא פועל).
אם כן, ועד מקומי מוסמך להחזיק כאמור במקרקעין, אך האם ישנו, בדומה למועצות/עיריות, מנגנון סטטוטורי המאפשר לוועד להיות בעלים של מקרקעין? לשון אחר: האם המשטר הקנייני במושבים מותיר בידי הוועדים זכויות במקרקעין?
המשטר הקנייני החל במושבים הוא תוצר של הסכם משולש בין האגודה השיתופית, הסוכנות היהודית ורשות מקרקעי ישראל, לפיו האחרונה מחכירה את הקרקע לסוכנות בהיותה גורם מיישב, שמעבירה לאגודה זכות שימוש במשבצת הקרקע. האגודה מצידה מעבירה לבעלי הנחלות זכויות בקרקע, ואת הזכות באשר לשטחים הציבוריים היא אמורה להעביר לוועד המקומי. כך יוצא, שבעוד שמועצות ועיריות מחזיקות בבעלות על מקרקעי ציבור, בין אם מכוח הפקעה/תוכנית איחוד וחלוקה ובין אם מכוח הקנייה, ועדים מקומיים תלויים על-פי רוב באגודות השיתופיות.
למרות שהם ישויות משפטיות נפרדות, בראשית הדרך גופים אלה פועלים במשותף (זהות ועדים), אולם עם השנים, בייחוד כאשר קיימת הרחבה ולמושב מצטרפים תושבים שאינם בעלי נחלות (החברים באגודה), לא אחת קמה בין הללו מחלוקות. דוגמה לקונפליקט שכזה, הנעוץ במשטר הקרקעות לפיו האגודה היא זו המחזיקה בזכויות במקרקעין הציבורי במושב, הובאה לפתחו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים.
ועד מקומי בית נקופה הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני, שנועד לאסור על האגודה השיתופית לפעול בשטחים הציבוריים ובמבנה ציבור ביישוב. בית המשפט דחה (22.3.17) את הבקשה, לאחר שהאגודה הוכיחה, כי היא בעלת הזכויות בקרקע. ביהמ"ש אף דחה מטעם זה את טענת הוועד, לפיה יש בהוראת סעיף 135 לצו משום מקור להוכחת קיומה של בעלות. גם הטענות שהוועד הוא זה שמשלם את חשבונות חשמל והמים, ואף העסיק במבנה עובדת, לא הועילו.
ביהמ"ש קבע, כי היה על הוועד "להמציא תשתית ראייתית סבירה לאחת מן השתיים: או זכויות בנכס, כגון הרשאה מתאימה מרמ"י או, למצער, שנתקבלה החלטה רלוונטית על-ידי גוף המוסמך לכך, בדבר הענקת מעמד למבקש". ביהמ"ש הדגיש, כי החלטה זו נתנה כאשר עמדה לעיניו "התמונה הכללית שבבית נקופה, ולא בשונה מיישובים נוספים לא מעטים, חל טשטוש תחומין רב בין האגודה השיתופית לבין הוועד המקומי. עצם ההנחה שעל הפרק שני בעלי דין שונים, לוקה, בנסיבותיו של יישוב מסוג זה, במידה יתרה של מלאכותיות, ולמעשה, על הפרק מחלוקת, אולי לגיטימית, אך ללא ספק מצערת, בין שתי קבוצות ביישוב כשהאחת טוענת בשם הוועד המקומי והאחרת בשם האגודה השיתופית".
ברם, לאור ניגוד האינטרסים בין בעלי הנחלות, המחזיקים במניות האגודה, ובין תושבי ההרחבות, נדונים אנו, עד שהמחוקק יסדיר סוגיה זו, למחלוקות כגון דא שיש בכוחן לפגוע בציבור התיישבות. ועד אז, כפי שהציע ביהמ"ש, על ראשי הוועדים לבחון היטב את דרכיהם כדי להבטיח, כי יש בידיהם כלים כדי להחזיק בשטחים הציבוריים (לדוגמא: לנקוט בהליך אזרחי דומה רק אם הוועד יכול להוכיח כי הוא מחזיק בזכויות, ובמצבים מסוימים לשקול פנייה לרשם האגודות).
