או-טו-טו יתחילו בכנסת הדיונים על תקציב המדינה לשנה הבאה. בראשי כבר עוברת מחשבה אולי טיפה משוגעת: להוסיף סעיף צנוע נוסף לתקציב של חצי מיליארד שקל.
לו אני שר תרבות, הייתי יוזם חלוקת תלושי (או תווי) תרבות לישראלים - בדומה לתלושי מזון שמקובל לחלק לאוכלוסיית מסוימות במדינות אחרות.
לו אני שר האוצר לא הייתי מתנגד נמרצות להוצאה כזאת מהרבה סיבות. שרי האוצר מטבעם אמורים לקבל כל הצעה בקיטונים: 'אין לי כסף'. אבל הפעם כדאי לו אחרי התלבטות מסוימת להסכים עם הצעתי. כי בצעד זה אנחנו כחברה נרוויח במכה אחת שתי ציפורים. או אפילו יותר.
אבל קודם אסביר במה מדובר. הכוונה שהמדינה תחלק לתושבים כל שנה 12 תלושים (תלוש אחד בחודש שחייבים לממש אותו בחודש שמצוין עליו; 24 תלושים - אם שר האוצר יגלה לארג'יות); התלוש מקנה זכות לבקר בהצגה, בהופעה, בערבי פגישה עם אמנים - סופרים, מוזיקאים, ציירים, וכדומה. אם זאת הייתי מחריג מהרשימה את התיאטראות הממוסדים כגון הבימה, הקאמרי וכדומה': יש להם כבר תשומת לב מצידה של המדינה. אני מסכים שאפשר לעזור עוד - אבל זו אופרה אחרת. גם את הופעותיו של אייל גולן המהולל וזמרים נוספים הדומים לו הייתי מוציא מהרשימה - הם ממילא נהנים מאהדה רבה. קונצרטים קלאסיים דווקא כן היו מקבלים אצלי עדיפות.
הייתי מתחיל בחלוקת התלושים לאוכלוסייה מבוגרת - ממחזיקי תעודת ותיק. הייתי מוסר אותם גם למשפחות מסוימות שלא מצטיינות בינתיים בביקורים תכופים באירועים תרבותיים, וגם למשפחות עולים; בקריטריונים אפשר לדון בוועדה מיוחדת, זה יהיה כייף.
כמובן, תלוש כזה לא יהוה תחליף להנחות שיש לוותיקים בקנית כרטיסים לתיאטראות. זה משהו שונה לגמרי.
הרווח יעלה על ההפסד איפה ניתן יהיה לממש את התלושים האלה? יש בארץ לא מעט קבוצות אמנים ותיאטראות קטנים די אלמוניים אשר מעלים הצגות אך מתקשים להפגיש צופים עם יצירתם. סופרים לא מוצאים דרך לקוראים. קיימים מוזיקאים וזמרים רבים שלא הצליחו למצוא להם אמרגנים מנוסים - וגם מבלים את חייהם בבידוד ותסכול.
יש לעודד הופעתם של הקבוצות במתנ"סים, ובמועדוני שכונות - בתמורת לתלושים האלה. אותו הסידור - לגבי סופרים, מוזיקאים, פסלים ואמנים אחרים.
לאחר מכן קבוצות ואמנים יחידים מחזירים את התלושים למדינה כאות הוכחה שיצירתם הגיעה לעם, ומקבלים תמורתם כסף למחייתם. אני הייתי מעריך כל תלוש כזה ב-30 (40, 50) שקלים. על מחירם של התלושים אפשר להתמקח ולהביא נימוקים לכאן ולכאן.
מחד-גיסא השיטה הייתה תומכת ביוצרים ומאידך-גיסא - מביאה לאירועי תרבות אנשים שכיום ממעטים להגיע אליהם.
עוד נימוק שלא ניתן לזלזל בו: אני יכול להתערב שבשעתיים שאזרח מבלה בהצגה או בהופעה, בפגישה עם סופר וצייר, יושב באולם ונהנה מהאירוע - הוא לא עסוק בהפרת חוק, בריב עם השכנים, בקטטות או בהשתכרות. אתם יכולים להעריך לבד כמה כסף תחסוך המדינה כאשר יצטמצמו הוצאתיה לטיפול בפשעים קטנים כאלה. לא מן הנמנע שהרווח יעלה על ההפסד, אם מישהו בכל זאת רואה בזה הפסד. ובכלל - החברה תמיד יוצאת נשכרת כאשר עולה רמת התרבות של כל חלקיה.
אין ספק שיהיו כאלה שינסו לעשות קומבינות עם התלושים אבל זה לא צריך לרפות את ידינו. כמו שתופעת זיוף שטרות הכסף לא הביאה לביטול בשימוש בהם. אפשר לקלקל כל דבר חיובי. יש לי מכר שמקבל במדינתו תלושי מזון ולפעמים קונה בהם לא לחם, גבינה ונקניקיות אלא בקבוקי וודקה תוך דיל עם בעל החנות. התועלת מהפרויקט עולה במונים על הסטיות ושימוש לרעה אפשריים פה ושם.
