הציבור החילוני לא באמת מעוניין בקיומה של תחבורה ציבורית בשבת. מדובר בלא יותר מאשר אמירה פוליטית כנגד המאבק ארוך-השנים שמנהלים השוליים הקיצוניים של ציבור זה במה שהם מכנים בססמאותיהם "הכפייה הדתית". את מובילי המאבק לא מנחה רצון כן, להביא מעוטי יכולת להתנייד בשבת. לראיה, המאבק על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת לא החל אתמול. הוא נמשך יותר מ-80 שנה! כן-כן, עשרות שנים בהן במקום למצוא פתרון - בוחרים חילוניים ללכת עם הראש בקיר, ואינם מוכנים להפנים את העובדה שמדינת ישראל אינה מעוניינת בתחבורה ציבורית בשבת, הן מסיבות דתיות והן מסיבות כלכליות, תפעוליות ואחרות. אם אכן היו מובילי המאבק מעוניינים להטיב עם נחשלים חסרי רכב פרטי, כבר מזמן היו נמצאים פתרונות חלופיים בסיוע השוק הפרטי והתאמת החקיקה ליצירת מערך חלופה תחבורתית ראוי. ובמערך תחבורה ראוי איני מדבר על קווי הדרד'לה הספוּרים וההפסדיים (עיקר מימונם מגיע מ"מימון-המונים" שכלל אינם משתמשים בשירות), שמציעות אגודות שיתופיות לחברים בהן. ההתנגדות לקיומה של תחבורה ציבורית בשבת מוצגת ככזו שבה רק חרדים כופים על הרוב את דעתם. אולם שקלול של סקרים מעלה כי להפעלת תחבורה ציבורית בשבת יש תמיכה של כשני שלישים מהציבור והתנגדות של כשליש. שליש מהציבור זה הרבה יותר מ"רק חרדים", ונכללים בו גם דתיים, מסורתיים ואפילו חילוניים. וזאת אחרי שנים של שטיפת מוח חילונית בכלי התקשורת, שלוותה בהפרחת עובדות כוזבות בהן: ציבור ענק שכביכול נפגע ומשווע לאוטובוסים בשבת, השפעת הנושא על הפחתת זיהום האוויר, העדר השפעה על צביונה היהודי של ישראל כמדינה יהודית, הפחתת השימוש ברכב פרטי, הגדלת יעילות התחבורה הציבורית ועוד המצאות שתקצר היריעה מלפרט, שאף אחת מהן אינה מגובה מחקרית, אלא פרי ספקולציות בלבד. בפועל, כאשר יורדים לרזולוציות ומנתחים את דעת הקהל, ניתן להיווכח שחלק ניכר מהציבור מוכן גם להסתפק גם בתחבורה משלימה כגון מוניות שירות, שבהתאם לסטטוס-קוו הקיים יכולות לפעול באין מפריע. אגב כך יצוין, כי כל ההפגנות בנושא, לרבות כאלו שקיבלו קידום חינם מכלי תקשורת ומעיתונאים, במסע יחצ"ני שאמור היה להביא אליהן לפחות עשרות אלפי מפגינים, הצליחו לגייס לכל היותר 60 מפגינים (בלב תל אביב החילונית!). הכתף הקרה מצד הציבור היא עדות לכך שמדובר בלא יותר מאשר מאבק תקשורתי שעיקרו ברשתות החברתיות, ואינו נתמך על-ידי השטח שלא רואה בהפעלת תחבורה הציבורית שבעה ימים בשבוע צורך אמיתי שיביא לשינוי כלשהו בחייו. בשורה התחתונה, העדר התחבורה הציבורית בשבת (וליתר דיוק - קיומה בצורה מצומצמת) הוא עובדה מוגמרת, שמקובעת חוקית כמעט 30 שנה, ומגובה בהסכמים קואליציוניים. בכל תרחיש פוליטי אפשרי, הדבר הזה לא הולך להשתנות. גם לא בממשלה ללא מפלגות חרדיות אותה ינהיגו גבאי ולפיד. כל ההבטחות בנושא זה, הן מצד פוליטיקאים והן מצד פעילים חילוניים נתמכי הקרן לישראל חדשה, הן צ'ק ללא כיסוי שאיש לא יוכל לפרוע. ההנחה כאילו ככל שידברו על הנושא יותר כך תגדל ההיתכנות להפעלת תחבורה ציבורית בשבת אינה יותר מאשר זריעת אשליות. ראו למשל את מרצ, שכבר עשרות שנים (לרבות השנים בהן ישבה בממשלה) מפטפטת עצמה לדעת, ומכל המאבק שלה בנושא לא נוספה אפילו נסיעה אחת. אחת! אם נניח תסריט דמיוני שבו המצב היה הפוך, והייתה מצווה דתית לנסוע בשבת אבל הממשלה הייתה מתנגדת - תסמכו על החרדים שכבר מזמן היו מארגנים גמ"חים לנסיעה בשבת, ועשרות אלפים מהם היו מתנדבים להסיע ברכבם הפרטי את מי שאין בהישג ידו מכונית. אצל החברה החילונית, שלא ממש התברכה באלטרואיזם החרדי, הדיבורים על ערבות הדדית ודאגה חברתית בכל הקשור לנסיעות בשבת אינם יותר מאשר דיבורים מן הפה ולחוץ, מס שפתיים שנועד לטשטש את המאבק האמיתי והסמוי להפיכת המדינה מיהודית למדינת כלל אזרחיה. מובילי המאבק לתחבורה ציבורית בשבת מוליכים בכחש את הציבור, ואולי גם את עצמם, כאילו מה שלא הצליחו לשנות מאז ראשית ימי התחבורה העברית בארץ-ישראל יצליחו לשנות כעת, וזאת באמצעות העמקת השסעים בחברה, הקצנת השיח, העלאת הטון ודרדור רמת השיח לכדי ססמאות. במקום להסיט את כיוון ההגה למציאת פתרונות יעילים שיתנו מענה - גם אם חלקי - לציבור שבאמת זקוק לניידות תחבורתית, ככלב השב על קיאו הם מתעקשים לחזור על אותם מעשים ועל אותם טיעונים שחוקים מתוך אשליה כאילו ישיגו תוצאה הפוכה.