אמא שלי זכרונה לברכה הייתה אחת הצדיקות בעולם. סצינה אחת מהסצנות הרבות שנשארו ממנה חרוטים בזיכרוני היא הסצנה הזו: מדי יום ביומו, בשעות הבוקר המוקדמות, הייתה עומדת ליד המזוזה, שמה את ידה עליה ואומרת בקול רם אך שקט את המילים האלה ואני אחזור עליהן בשפתה בערבית: "يارب عطينا السترة وراحة البال". בתרגום חופשי: "אלוהים שלא נבוש ולא נכּלם לעיני אנשים, תן לנו את שלוות הנפש". קראתי לתמונה הזו 'סצינה' כי זו באמת היוותה יחידה אחידה במחזה החיים שלה, זה היה חלק אינטגרלי מהמערכה על החיים. כך ראיתי ושמעתי אותה מדי יום בחלב, כך בבית הקטן שחלקתי איתה בבת ים כשהגענו ארצה, וכך בביתה בפנמה כשהצטרפה אלינו שלא תישאר לבד בארץ. הגלות, לצערי, הכתה בנו שנית.
אם להעמיק בתפילתה הקצרה, אני כבנה מבין לחלוטין את התפילה ומדוע דווקא זאת. אם נסכם את שנות המשפחה בחלב, היינו משפחה קשת יום וענייה, ישנם סיפורים אינספור על העוני הזה, אחד האחים שלי הלך ביום חלבי טיפוסי קריר לביה"ס ללא מעיל ורעד בכיתה. המורה הבחין בו וביקשו להשאר לאחר תום יום הלימודים ולהמתין לו. הוא לקח אותו וקנה לו מעיל. כשאני היגחתי לעולם, הקטן מבין 7 האחים, דווקא מצבנו השתפר ואבי מצא עבודה בביה"ס כמורה למוזיקה, אבל לסיכום הפרק הכלכלי של המשפחה, תמיד סיכמה אותו אמא במילת הקסם: היינו 'מַסתוּרים'. בעברית - היינו בסדר. לא הושטנו יד החוצה ולבטח לא ברחוב, יצאנו מהבית עם בגדים נקיים. היינו 'מסתורים'.
המונח הזה 'מַסתוּר' בערבית קשה לתרגום, לא בטוח אם יש לו מקבילה בעברית. אבל אני חושב שכבר הבנתם אותו: חי בקושי אבל מסתור, בכבוד. לשמור בכל מצב גם הקשה ביותר על צלם אנוש, זו המשמעות העמוקה של המונח 'כבוד', זה שאמא כיוונה אליו כל חייה ושמרה עליו מכל משמר. זו הייתה משימתה בחיים - לשמור על כבודנו כמשפחה גאה ויפה למרות הקושי והמכשולים. לכן אני מבין את החלק הראשון מתפילתה היומית על המזוזה, היא ביקשה מאלוהים את 'הסִתרַה'. ובנוסף ביקשה את 'ראחת אל-באל'- את שלוות הנפש.
בניגוד ל-'סיתרה' למונח 'שלווה' מקבילה בכל שפה. זה השלום האמיתי כשאתה חי עם עצמך בשלום. כשאתה משיג את השלום קודם כל עם עצמך ואחר כך עם האחרים. לשלום הזה כיוונה אמא זכרונה לברכה. בכל יום ויום נשאה את עיניה אליו וביקשה את עזרת אלוהים שיערוב להימצאות השלום הזה. אני מאמין באמונה שלמה שזה אותו השלום שגם רבותינו כיוונו אליו בברכת 'אתה אחד' בפתיח.
השקט ובטח אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּה וַעֲטֶרֶת יְשׁוּעָה יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתָתָּ. אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ. מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם הַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּה. יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ.
לשלום הזה שאמא קראה בשפתה העשירה 'ראחת אל-באל' - 'שלוות הנפש' - רבותינו ז"ל קראו 'מְנוּחַה', והתורה קראה לו בלשונה הקצר והמסכם 'שבת'. רבותינו הוסיפו ופירטו את כוונתם המלאה במונח הקסם 'מְנוּחַה'. זו מנוחת האהבה והנדבה, מנוחת האמת והאמונה, מנוחת השלום, השקט ובטח, זו בעינה המנוחה השלמה, סיכמו רבותינו את הבנתם למערכת המונחים שבונה את 'השבת': זו 'המְנוּחָה השְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּה'. זה בעינו 'השבת' ועל בניך מוטלת המשימה לדעת אותו ולהכיר בו; זהו התרגום המילולי לסיפת הברכה 'אתה אחד': יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ.
השאלה מה ל-'שלום' הזה ולחילוני שחוק השבת נכפה עליו כאחד מחוקי המדינה. כולנו יודעים כי החוק הזה הוא חוק קואליציוני שנחקק מכוח השיטה הקואליציונית, ואני תוהה ופונה לכולנו: האם באמת חוק השבת יביא לנו את השלום האמיתי שינחל בין כולנו? האם זה השלום שאמא התכוונה אליו? האם זה השלום שרבותינו כיוונו אליו? האם זה בעינו השלום שהתורה דיברה עליו?
אני רוצה לשוחח עם עצמי ולשתפכם בשיחה הזאת. אני רואה מול עיני את
משה כהן איש קשה יום חילוני שמבקש לבקר את משפחתו בשבת, ביום המנוחה היחיד שיש לו בשבוע. הוא בנתניה ואמו, אביו או דודתו נמצאים בראשון. משה איש עובד ככולנו, לא יודע אם הוא קשה יום אבל אין לו מכונית כרגע או אולי המכונית תקועה במוסך, או אולי אין לו בשביל בנזין ואין לו אלא להשתמש בתחבורה הציבורית שאיננה בגלל חוק השבת. השאלה מה קורה עם משה התקוע בשבת בביתו ולא יכול לבקר את אביו בבית אבות בנתניה והוא עצבני לאללה על חוק השבת ועל כל העולם ואשתו - מי יתקע לנו שמשה הזה, בשבת הזה, ייכנס עם כולנו אל תחת חופת השבת ויהנה מהשלום הזה שאמא התכוונה אליו, שעיני חז"ל נישאו אליו, שהשם יתברך דיבר עליו.
ללא תוכן אינני מוצא את הקשר בין חוק השבת והמנוחה השלמה שחז"ל ביקשו אותה עבורנו ועבור הדורות. אני בספק גדול אם חוק השבת יקרב את משה כהן אל מרכז 'הקבוצה', אל מונח הקסם 'מנוחה', אל מנוחת האהבה והנדבה, אל מנוחת האמת, אל מנוחת השלום, אל השקט והבטחה. חוק השבת עושה את ההפך הנכון: הוא מוציא את משה מכלל המנוחה והשלום ומותיר אותם ללא תוכן.
שאלתי מהו מקור 'חוק השבת' במתכונתו הנוכחית ועניתי: חוק השבת הוא חוק דמיוני שמשרת את הדמיון החולני של אנשים בודדים וצבועים, ואני מדבר על הח"כים הדתיים שעבורם זו המתנה האישית לבוסים האמיתיים שבהרף עין יכולים להעבירם מתפקידם; אפילו הקיסר דרעי פוחד פחד מוות מהבוסים שלו. בצד השני יושבים רבנים מושכים בחוטים מנותקים מהשלום האלוקי ונמצאים בחלום דמיוני מתוק וממושך בו כל ישראל שומרת את השבת, כל הבנים כל הנשים כל האומה. זה באמת חלום יפה אבל אסור ליפול לזרועות החלום ולוותר על המציאות. לפני חלום השבת ישנם חלומות הרבה יותר חשובים: לשבת בבטחה בארצנו, להתקדם לבנות עוד ערים וכבישים, לסלק את הגיס החמישי בתוכנו, לתלות את הצבועים המתחסדים ודו-פרצופיים שמספרם הולך וגדל יום יום במיוחד בסקטור הציבורי, וכאשר כל המשימות האלה תבואנה על מקומם בשלום אני חושב לא יהיה צורך בחוק השבת, אנחנו נהיה כל כך מאוחדים עד שכל ימינו יהפכו לשבת. חפרתי קצת עמוק.
אני חושב כי אסור להשבית בשבת את התחבורה הציבורית. בשבת חייבים להפעיל תחבורה ציבורית מלאה בכל הערים כולל בירושלים הקרובה לאזור החרדי ולו כי חילוני אחד גר באזור הזה. אני שומר שבת וזו דעתי זה מצפוני. חוק השבת, לסיכום, הוא חוק אנטי דתי הסותר בעליל את ההכרה והידיעה ליום השבת.
