אני מסתכלת בכאב גדול על מה שקורה. בתחילת עבודתי חשבתי שתוך זמן קצר עם המודעות הרבה לחשיבות תזונה נכונה והאינפורמציה הרבה שקיימת בערוצי התקשורת, בעיית ההשמנה תלך ותפחת. לצערי, לא רק שהמצב לא השתפר אלא אף הורע. כיום, בנות תשע מתחילות את ניסיונות הדיאטה הראשונות. הדיאטות יותר ויותר מטורפות, כמעט ללא סיכוי להצליח בהן לאורך זמן. אנחנו מגדלים דור של שמנים וכאלה עם הפרעות אכילה.
אנחנו אנשי המקצוע תורמים רבות להשמנה מצד אחד ולבעיית אכילה מצד שני. אנשי המקצוע העבירו לרבים את המסר הנוראי שזה עניין של כוח רצון, העבירו מסר של "קחי את עצמך בידיים". הם קבעו מטרות של משקל, הרבה פעמים לא ראליות, קבעו את טבלאות המשקל וגרמו לאנשים ששקלו אולי 3-2 מעל המשקל הרצוי (בטבלה שצריך להוציא מחוץ לחוק) להרגיש שלא השיגו את המטרה הרצויה, להרגיש אשמים והרי מי החליט שרק במשקל מסוים אנחנו "בסדר"?
לכל אחד מאתנו יש נקודת תורפה, יש אנשים שלעולם לא יגיעו למשקל הרצוי בטבלאות, אבל בין 100 ל-120 ק"ג יש כמה דרגות ביניים טובות, בריאות ומציאותיות.
אני אומרת שסוכרזית ודיאטה משמינות - עובדה, רוב האנשים שסובלים מעודף משקל ועשו המון דיאטות משתמשים בסוכרזית, ובכל זאת "מפותחים"...
דוגמה לכך ניתן לראות בסיפור הילדה בת ה-12 שאני לעולם לא אשכח שישבה מולי ואמרה בהמון כאב: "יושב לפניך מקרה חסר תקנה, אין לי אופי". מסתבר שבגיל 10 בביקורה אצל דיאטנית קיבלה תפריט שכלל ירקות, פירות, לחם ועוד. אבל שכח לקחת בחשבון שזאת ילדה ומה לעשות ילדים וגם אנחנו צריכים משהו לנשמה. בביקור הבא כשהילדה סיפרה בתמימות, נדהמה מעוצמת הכעס של הדיאטנית, וכך שנתיים לאחר-מכן היא עדיין מאמינה שהיא מקרה חסר תקנה.
דוגמה נוספת נוכל לראות בסיפור של גברת ישראלי, אישה ממוצעת שהתחילה את הדיאטה הראשונה שלה בזמן שלא בטוח שהיא באמת צריכה לרזות. ישראלי קיבלה תפריט של השבוע הראשון ובו היא היתה צריכה לאכול ירקות ומוצרי חלב בלבד (יאמר לזכותה שעמדה בזה) והיא ירדה ק"ג וחצי. בשבוע השני התפריט שלה כלל ירקות וטונה, נו בינינו, כמה זמן אפשר לאכול ירקות וטונה.
באירוע החתונה שבו היתה ישראלי לא הגישו במזנון טונה, ואז אירע "השבר" הגדול ומול המזנון הבשרי התחילה הזלילה הגדולה. כיצד הרגישה גברת ישראלי? ברור לחלוטין, המון כעס, ייאוש, תסכול, דיכאון ורגשות אשמה. רגשות אלה מובילים למקום אחד בלבד - למקרר...
וכך, הק"ג וחצי שירדו עלו בתוספת של ריבית. החלק העצוב הוא שבמקום לומר - הדיאטה הזאת לא ריאלית ואין סיכוי לעמוד בה, היא אמרה לעצמה "אני לא בסדר - אין לי אופי".
בתוכניות הבוקר מופיעות דיאטניות רבות ואני תמיד תוהה, כיצד יוכל הצופה הממוצע להחליט מה טוב לו? הרי כל הדיאטניות והמומחים שמופיעים נראים אנשי מקצוע, כולם משכנעים. לכל אחד יש את התאוריה שלו וכל אחד אומר משהו אחר. אחד אומר בלי פחמימות עד הערב, האחר אומר דווקא כן לאכול פחמימות כל היום ולהימנע בערב. האחר אומר, לא לערבב פחמימות וחלבונים, אחד אומר לאכול שלוש ארוחות ביום, האחר אומר לאכול כל שלוש שעות, בתיאוריה אחת השומנים הם האויבים ובתיאוריה נוספת הלחם הוא המוקש.
אז מה לעזאזל נכון? מה מתאים לי? כמו אצל גב' ישראלי, שהיום אחרי 20 שנה של ניסיונות דיאטה, התבוננה בתמונה שלה ושאלה את עצמה בכאב: מדוע התחלתי אז את הדיאטה, הרי נראיתי נהדר.
ואם בדור שלי התחילו את הדיאטה הראשונה בצבא, אז היום ילדים (בעיקר בנות אבל גם בנים מצטרפות למעגל הנוראי הזה) רוצות לעשות דיאטה כבר בגיל 8-7.
אני רק מקווה לטובתם להתחיל את התהליך אצל איש מקצוע שפוי, סלחן שילמד אותם קודם כל לאהוב את עצמם.
טיפים לבחירת תוכנית מתאימה לפני שבוחרים תוכנית ירידה במשקל, יש כמובן לבדוק כמה דברים:
- מקצועיות של המנחה - כן, לא להתבייש לשאול מה למדו, מה הניסיון וכו';
- כימיה אישית - חשובה תמיד ובמיוחד במסע אישי כזה;
- מה ההבטחות - אם מבטיחים ירידה של 10 ק"ג ב-10 ימים, הרי אי אפשר לרדת כך אלא אם שוקלים 300 ק"ג חס וחלילה;
- אם המטפל מתחיל במה לא לאכול, זה מקבע בעולם של דיאטות שבו יש בדרך-כלל רשימה קטנה של מותר והמון אסור והרי הכל מותר - זה רק עניין של כמויות;
- התייחסות לנקודות שבירה - דווקא כאשר קשה אנחנו זקוקות לתמיכה ולעידוד. הערות כמו - מה קרה לך? איך העזת, לא יכולת להתאפק? הן תגובות לא נכונות. הרי כל תוכנית שינוי מלווה בנפילות ומעידות;
- מטרות ריאליות - לגבי משקל מטרה, קצב ירידה וכו';
- התוכנית נותנת כלים לחיות בשלום עם האוכל;
- מלמדת לבנות תפריט אישי לכל אחד. הרי אין תפריט שמתאים לכולנו. אין תפריט נכון או לא נכון, יש מתאים;
- המנחה, צריך לתמוך, לעודד, לכוון, להצביע על טעויות אפשריות אבל לעולם לא לבקר או לשפוט.
- השקילה היא לא העיקר. והעיקר, גם אם יצאנו מהמסגרת, מעדנו, אנחנו "בסדר", לסלוח ואת הארוחה הבאה כרגיל.
