לאילנה שתי בנות. הבת הצעירה רזה וחתיכה ואילו הבת המבוגרת עם עודף משקל. מגיל 0 ממש הילדה נלקחה לכל מיני תוכניות דיאטה, והתוצאה? עודף המשקל רק התגבר ואיתו משקעים של כעס ותסכול. "אני פוחדת לאכול", אמרה לי הבת, "אמא שלי רואה הכל, גם כשהיא לא לידי..." כשביררתי עם האם הסתבר שבילדותה היא היתה ילדה שמנמונת. "בסך-הכל רציתי לחסוך לה את כל שברון הלב שחוויתי כילדה".
אילנה, אגב, האשימה את אמה שלא השקיעה מחשבה בתזונה. "באותה תקופה לא היתה מודעות לנושא", סיפרה, "אני נשבעתי שלי לא יהיו ילדים שמנים". אפשר להבין את התסכול והכאב שחוותה כל פעם שראתה את בתה. הבת, אגב, ציינה שנמאס לה לשמוע איך גם האם היתה שמנה ואיך הצליחה לרזות. המסקנה שלה היתה, "לה יש כוח רצון ולי אין. אני פשוט לא מספיק חזקה כמוה". היא עוד הרחיקה לכת והסיקה שאמא פשוט יותר מוכשרת.
דפנה תפסה את עצמה יום אחד כשהציגה את בתה לפני חברה שלא ראתה הרבה שנים כשהוסיפה את המשפט "היא עכשיו בדיאטה". "מדוע הוספתי את המשפט הזה" שאלה את עצמה אינספור פעמים. מדוע הרגישה צורך למסור אינפורמציה אישית לאדם שלא ראתה שנים וסביר להניח שגם לא תראה שנים. "האם יתכן שאני מתביישת בבתי?" תהתה. ומה עשה משפט כזה לבת, קל לתאר.
מצד שני, נעמי שסובלת מעודף משקל לגמרי לא מעירה לבתה. "איזו זכות יש לי להעיר ולנסות להדריך כאשר אני עצמי עם עודף משקל? מה עם הדוגמא האישית?" לרות זה לא הפריע. המסר שהיא מנסה להעביר הוא שלמרות שהיא עם עודף משקל, זה לא חייב להיות כך גם בדור הצעיר.
ומה קורה לבנות עם אמהות עם עודף משקל? כמה דוגמאות: את רותם זה ייאש, "כנראה שזאת הגנטיקה", החליטה. היא ראתה בעודף המשקל סוף פסוק ומכיוון שכנראה זה משמיים, הפסיקה כל מאמץ למרות כל הלחצים המשפחתיים והחברתיים.
כשקארין נכנסה לחדרי לא הבנתי בדיוק מה היא מחפשת אצלי. "עליתי שני ק"ג ואני לא מצליחה להוריד אותם", הודיעה לי. אחרי כמה שיחות התברר לי מדוע נלחצה כל-כך מהעלייה הזאת. אמה היתה עם עודף משקל. כל חייה קארין הקפידה על תזונה נכונה ועל פעילות גופנית, "הכל רק לא להיות כמו אמא שלי". ואיפה האבא? אילנה סיפרה שבכל פעם שניסתה לפתוח איתו את השיחה, התגובה שלו היתה "זה ביניכן, זה ענייני נשים".
