מסקנת המחקר היא, כי הרעב משפיע על פעולת אזורים הקשורים לרגשות ורצונות. בהיעדר הורמון הלפטין, המווסת תחושות רעב, הופכים אזורים אלו רגישים מאוד לתמונות מזון שונות, גם כאשר הנחקרים כלל אינם רעבים. (סיימו הרגע ארוחה משביעה). באמצעות טכנולוגיית ההדמיה המוחית הבחינו החוקרים, כי אזורים אלו "מוארים" בעת צפייה בתמונות מזון והתגובה המוחית הייתה "חריפה" במיוחד בעקבות הצגת תמונות של מזון אטרקטיבי ומגרה (למשל, עוגות שוקולד בהשוואה לברוקולי).
חשוב לציין כי בקרב אנשים בריאים, פעילות אזור מוחי כתוצאה מהצגת מזון "מגרה" מתרחשת רק כאשר האדם רעב (למשל אחרי צום לילי) ואילו בקרב אנשים שסובלים ממחסור בלפטין ניכרת פעילות מוחית מוגברת גם מיד לאחר שאכלו, כלומר במנותק לחלוטין מתחושת השובע.
לאחר קבלת הלפטין, התגובות המוחיות התמתנו. לממצאי מחקר זה, השלכות חשובות התורמות להבנה כיצד המערכת השולטת בתחושות רעב ושובע מחד והתהליכים המוחיים המעורבים בתשוקה למזונות מסוימים מאידך, עשויים להשפיע האחד על השני.
אחד מהחוקרים הבכירים במחקר טוען, כי בעוד משקל הגוף נשאר יציב עבור אנשים רבים למשך זמן רב, אחרים עולים במשקל בקלות רבה. נדרשים מחקרים נוספים בכדי להבין את השונות בתגובות המוחיות בקרב אנשים הסובלים מבעיות משקל וכן חשוב להבין כיצד הלפטין "מעורר" כימיקלים אחרים במוח ומשפיע על אכילת יתר והשמנה.
אם נבין כיצד מערכות המוח משפיעות על ההורמונים האחראים על תחושות רעב ושובע, נבין טוב יותר מדוע חלק מהאנשים חווים קשיים בשליטה על הכמות שהם אוכלים ומידע זה יסייע למניעת ההשמנה ולטיפול בה. וחשוב לא פחות, הגילוי שאהדת מזון מסוים מושפעת ממניעים ביולוגיים תעודד אולי גישה אמפטית יותר כלפי אנשים עם בעיות משקל.
הורמון הלפטין התגלה לפני כעשור, אולם רוב המחקרים נעשו על עכברים שמנים שבהם קיים ליקוי גנטי של חוסר ייצור בלפטין. עכברים אלו הפחיתו ממשקלם כאשר טופלו בהורמון הלפטין. יש לציין, כי במחקר הנוכחי השתתפו אך ורק חולים שסובלים ממחסור גנטי בהורמון הלפטין. אצל בני אדם הסובלים מבעיית השמנה נמצא מצב הפוך שבו קיימות רמות גבוהות של לפטין ולכן ההנחה היא כי קיימת הפרעה בתגובה ללפטין ולא וכי מדובר במחסור של ההורמון עצמו.
