לפני כשנתיים, כאשר שמעתי לראשונה על קו אוטובוס של אגד בירושלים, קו המפריד בישיבה בין גברים ונשים, חשבתי שמדובר על תופעה פסולה שתיעלם מאליה. המציאות הראתה שבעיה קטנה שאינה מטופלת בתחילתה, הופכת לבעיה גדולה וסוחפת. הקו הבודד הפך לתשעים קווים, לירושלים הצטרפה בני ברק, ולאחרונה גם מטבריה עלתה בקשה להפרדה מינית באוטובוסים.
ההסכמה לכך שקו תחבורה ציבורי יהפוך לנפרד, מבזה את ציבור הנשים המוצג כנחות, ובעיניי מבזה גם את ציבור הגברים שנתפש כציבור שאינו שולט ביצרו, עד כדי כך שצריך להרחיק ממנו כל מראה של אישה, אפילו במקום ציבורי.
בילדותי, לפני עשרות שנים, נסעתי בקו אוטובוס שיעדו היה שכונה דתית בירושלים. אני זוכר שהיו גברים שלא ישבו לצד נשים מתוך בחירה וחיפשו ספסל אחר לישיבה, ריק או כזה שיושב בו גבר. זוהי זכותם, אך מכאן ועד לייצר כפייה של ספסלים המיוחדים לנשים בחלקו האחורי של האוטובוס, זה כבר מקומם.
אני תוהה - האם יש לגיטימיות חוקית להקמת חברה פרטית שתחייב ישיבה כזו, על אחת כמה חברה ציבורית? במשך מאות שנים נעשתה הפרדה בישיבה בבתי כנסת בעת התפילה, והמחמירים נהגו להפריד בישיבה באירועים כמו חתונות. הרחבת מעגל ההפרדה גם לנסיעה מחריפה את תופעת ההתכנסות ותוביל להיפרדות נוספת חלילה של מדרכות נפרדות ועוד. החברה החרדית, שנחשפת יותר ויותר לחברה החילונית והדתית במקומות עבודה, במוסדות לימוד אקדמיים ואפילו במינון נמוך בצבא, חייבת גם היא להבין שדו-קיום מחייב את שני הצדדים. ההתכנסות וההפרדה ההולכות ומחריפות פוגעות בראש ובראשונה בהם.
לצד רצונם של הקיצוניים בעדה החרדית, על המדינה להתחיל לדבר בשפה ברורה ולמנוע את ההליך הזה, שנתמך בחלקו על-ידי אגד בעצימת עיניים, כמו גם קווי אוטובוס מוזלים ולא חוקיים המוצעים לאוכלוסיה זו. שר התחבורה, המגלה פעלתנות ברוכה בנושאים רבים, משתהה כבר חודשיים ויותר בעניין, אחרי שוועדה מטעמו קבעה שיש לבטל את הסדר של קווים נפרדים אלה.
בארה"ב של שנות החמישים ותחילת השישים, כאשר התמהמהו הרשויות המקומיות לאכוף את הנסיעה המשותפת לשחורים וללבנים בקווי אוטובוס, שלח הממשל הפדראלי את חיילי המשמר הלאומי לקווים לאכוף את ההוראה. הוראה חד-משמעית של השר לאגד תעצור את כדור השלג הזה כבר עכשיו.
