קראתי מאמרים ותגובות רבות בנושא שבכותרת, לרבות הראיון שנערך לעיתונאי היהודי-אמריקני תום פרידמן בעיתון
ידיעות אחרונות, ביום 26 במרס 2010. אותו פרידמן שהזיק לנו מאוד בסדרת כתבותיו בניו-יורק טיימס, בהן תקף קשות את נתניהו ואת ממשלת ישראל.
רבים בתוכנו ובממשל האמריקני, כאותו פרידמן, מתעלמים משלוש בעיות קשות:
א. המדינה הפלשתינית כבר אינה נושא למו"מ בינינו לבין הפלשתינים. היא הפכה מכבר לחלק מהמאבק בין האיסלאם הקיצוני לבין המערב. בינתיים האיסלאם נוחל הצלחה אחר הצלחה, פולש למדינות העיקריות באירופה, מאסלם אמריקנים, לוחם בהם בעירק ובאפגניסטן, ואינו מהסס במקביל לתקוף על-ידי צ'צ'נים את רוסיה, על-ידי אויגורים את סין, ובינתיים מחמוד
אחמדינג'אד מצחצח חרבות וצנטריפוגות, ומאיים על כל השליטים הפרו-מערביים לפחות לכאורה, והחוסים תחת כנפי הנשר האמריקני, תוך שהם מורטים את נוצותיו, כמו סעודיה, כוויית ונסיכויות המפרץ, ובמידה רבה גם מצרים וירדן.
ב. הבעיה השנייה: הפלשתינים, כמו הסורים, כבר אילפו אותנו לשיטתם: הם דורשים הקלות, מחוות, ג'סטות והגרוע מכל: ברגע שהם מקבלים הצעה כלשהי במסגרת המשא-ומתן, הם מתייקים את ההצעה כאילו היא כבר בכיסם, והיא משמשת נקודת-מוצא לתביעות חדשות, וחוזר חלילה.
ראו נא כיצד פורשה אצלם הנסיגה מלבנון בהנהגת
אהוד ברק. כיצד פורשה אצלם ההינתקות מגוש קטיף, בהנהגתם של
אריאל שרון,
אהוד אולמרט ו
ציפי לבני, וכיצד פורשו ההצעות הנדיבות מדי של
יצחק רבין ז"ל, אהוד ברק ושל אהוד אולמרט למשפחת אסאד הסורית, כל אחד בשעתו.
ג. הבעיה השלישית: כל חסידי המדינה הפלשתינית משלים את עצמם שהקמתה תפתור את הקונפליקט בין הפלשתינים למדינת ישראל. הקמת מדינה כזו רק תחמיר את העוינות ותפגע בישראל ובתושביה.