ההתיישבות היהודית הפכה עתה לסוגייה מרכזית, היות שאי-הכרה בתביעותיה של ישראל ליו"ש ולירושלים חיונית לאימוץ "פתרון שתי המדינות", כלומר לייסודה של מדינה ערבית-פלשתינית שנייה (בנוסף על ירדן), וכן למסירת רמת הגולן לסוריה.
אך מדינה פלשתינית שנייה, המבוססת על קווי שביתת הנשק של 1949 וללא נוכחות יהודית, לא תפתור את בעיית "החטא הקדמון", שהוא הקמתה של מדינת ישראל ב-1948. הקמתה של מדינה כזאת גם לא תביא את "קץ הסכסוך", היות שזה לא החל ב-1967, בעוד יש נושאים רבים אחרים, כמו ה"פליטים" הערבים, שיש לפתור אותם.
הסכסוך בין ישראל ובין שכנותיה הערביות אינו ניטש על שטחים. הוא סכסוך קיומי ודתי.
קידומה של תוכנית "שתי-המדינות" לא יפתור את הסכסוך, אך הוא כן יסכן את ביטחונה של ישראל ויערער את היציבות באזור. רק פתרון
אזורי - שיערב את כל מדינות ערב ביישובם מחדש של הפליטים הערביים, במתן אזרחות וזכויות אדם ובהבטחת זכותה של ישראל להתקיים - באפשרותו להביא שלום; הפתרון לסכסוך לא יושג על-ידי ייסוד מדינה ערבית נוספת.
מדינה ערבית פלשתינית שיכולה להצליח תהיה רק פרי של תהליך שלום אמיתי, המתנגד טרור, אלימות והסתה. על מדינה זו להיות בעלת מוסדות כשירים הפועלים בצדק ובשקיפות, בעלת מפקדה צבאית אחת הנוהגת באחריותיות, ועליה להכיר בזכויותיה ההיסטוריות והחוקיות הלגיטימיות של מדינת ישראל בארץ ישראל.
לפני שאוכפים את ההצעה של "שתי-מדינות", על תומכיה קודם כל להסביר כיצד תתפקד המדינה, מהן מטרותיה והאם היא תהיה כוח חיובי. עליהם גם לנמק מדוע יישובים יהודיים הם אסורים. שהרי אם ערבים רשאים להתגורר במדינת ישראל, מדוע אין היהודים יכולים לעשות כן במדינה פלשתינית?
פירוק יישובים לא יביא אפוא שלום. הקמתה של מדינה פלשתינית
לפני חיסול הטרור, האלימות וההסתה רק יאשש את העמדה שאלימות ג'יהאדיסטית עובדת, ושעליה להימשך. ההוכחה: חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון. כל עוד הם בשלטון, התוכנית של "שתי-מדינות" היא אשליה מסוכנת.
ההתנחלויות הישראליות הן לא רק חוקיות וחיוניות לעתידה של ישראל ולביטחונה, אלא שהן הכרחיות למניעת הקמתה של מדינת טרור איסלמיסטית. באורח פרדוקסלי, התנחלויות ישראליות הן המבטיחות את האפשרות לדו-קיום בשלום.
