האם השופט יואל צור החזיר חוב לח"כ צחי הנגבי?

כשקראתי את החלטותיו של השופט יואל צור בעניין ח"כ הנגבי, הן את החלטת הזיכוי והן את ההחלטה כי אין קלון במעשיו, חשבתי לרגע שהיה בלבול, ואלו הם סיכומי הסניגוריה. כשהוברר לי שאכן מדובר בפסק דין של שופט ולא בדבריו של הסניגור, התחילו לצלצל במוחי פעמוני אזעקה. החלטתי לחטט קצת בעבר, כדי להבין את מקורן של ההחלטות המוזרות של השופט צור. יואל צור מונה לכהונה הרמה של שופט, שופט שלום בבית המשפט השלום בירושלים, ב-1988. לפי הכתוב עליו באתר בתי המשפט, אין מתאים ממנו, מבחינת הכשרתו וניסיונו המקצועי, לכהן כשופט. כעבור עשר שנים הוא קודם משופט מן השורה לתפקיד של סגן נשיא בית המשפט השלום בירושלים. רגע, רגע, עשר שנים? פעמון נוסף מתחיל לצלצל. כלומר, הוא מונה לתפקיד הבכיר ב-1998. ואז פעמון שלישי מצלצל, והפעם בצלצול שעלול להעיר גם את הנכדים, שישנים הלילה אצלנו בחדר הסמוך לחדר העבודה. מי כיהן כשר המשפטים ב-1998? צחי הנגבי. ומי הוא הממנה שופטים לתפקיד סגן נשיא בית המשפט? שר המשפטים. הייתכן שכבוד השופט יואל צור בסך-הכל החזיר את חובו למי שקידם אותו? לא. לא בבית המשפט שלנו. ובכל אופן, מנקר הספק וימשיך לנקר כנראה עוד זמן רב. בדקתי את כללי האתיקה של השופטים, שפורסמו על-ידי נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. הכל מצאתי שם. אסור לשופט לשבת בדין של בן משפחה, או כשיש לשופט עניין בתוצאה של הדיון, או אם בטרם היותו שופט היה מעורב באותו עניין שנדון עתה בפניו, או אשר בעל דין היה לקוחו של השופט בטרם מונה לכהונה זו ועוד כהנה וכהנה הוראות, שמטרתן למנוע מצבים של ניגוד אינטרסים ומשוא פנים. לא מצאתי שם כל הוראה, לפיה השופט צור היה במצב של ניגוד עניינים במשפטו של הנגבי. אך, מצאתי שם משפט חשוב מעין כמוהו, שפירוש הכללים ייעשה לא רק כלשונם, אלא גם כרוח הנושבת מהם. למיטב הבנתי, הרוח שנשבה על השופט צור, בעת שהוחלט שישב בדינו של הנגבי, הייתה כה חזקה, שהייתה מזיזה כל אדם סביר מלשבת כשופט במקרה כזה. כנראה, שהרוח שנשבה מהכללים - חלפה מעל השופט צור ובו לא נגעה. אמנם, חלף יותר מעשור מאז חתם שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, על המינוי של השופט צור לכהונה של סגן נשיא בית המשפט השלום בירושלים, אך רוח המינוי המשיכה לנשוב עד היום. היום נפרע החוב.