אנטישמים בעולם המציאו דרך חדשה, מרומזת יותר, של מתקפה: קמפיין להטלת חרם, להימנעות מהשקעות והטלת עיצומים (BDS) על ישראל.
הוועד הלאומי הפלשתיני למען הקמפיין שמושבו ברמאללה הוא ארגון גג עולמי, המייצג עשרות ארגונים פלשתינים הנתמכים על-ידי הרשות הפלשתינית. הוא עומד מאחורי פעולות אנטי-ישראליות של כנסיות, איגודים, ארגוני סטודנטים וארגונים לא ממשלתיים. ועד זה מקבל סיוע מן האחים המוסלמים ויש לו סניפים ב-70 מדינות. בהשתמשן בקלישאות כמו "אפרטהייד", "
פשעי מלחמה", "גניבת אדמה פלשתינית", דיכוי פלשתינים" ו"סוף לכיבוש", מבקשות קבוצות אלה לשלול את הלגיטימיות של ישראל ולבודדה, כחלק מתוכניתו להשמדתה.
מדינות ערביות ומוסלמיות וארגונים שונים פיתחו מסע תעמולה מתוחכם, בלי להזדקק עוד לצלבי קרס ולטרור. אל המסע הזה מצטרפים נוצרים, אתאיסטים, סוציאליסטים ואנרכיסטים, המקדישים את עצמם להביא לקיצה של ישראל. כשהם מתהדרים באתיקה, חוק וצדק, הם עומדים על כך שישראל תיסוג לקווי שביתת הנשק של 1949 או לגבולות הצעת החלוקה של האו"ם מ-1947, שיחשפו אותה לטרור. נשקם הוא התנגדות בלתי אלימה הפונה לאידיאליזם, לתחושת ההגינות ולרצון להגן על זכויות האדם והאזרח.
בעודם נתמכים על-ידי ממשלות אירופיות, האו"ם, ומדינות וארגונים ערביים ומוסלמים, מציגים המוני ארגונים לא ממשלתיים את ישראל כמדינה מנודה, שאינה ראויה להתקיים. מסע השנאה שלהם ממוקד כעת בוועידת האו"ם נגד הגזענות שאמורה להיערך בקיץ בבניין האו"ם בניו-יורק.
לו היה מדובר רק בקומץ של קנאים איסלאמיסטיים, ניתן היה לפטור את העניין בלא כלום. אלא שהם גייסו לעזרתם תמיכה דיפלומטית וארגונית של לא-מוסלמים רבים. זוהי הסיבה שהקמפיין לשלילת הלגיטימיות מישראל הוא כה ייחודי ומסוכן.
תחושת עליונות מוסרית מסעות תעמולה נגד ישראל משתלבים היטב ברגשות אנטי-יהודיים. אלה מאחדים קבוצות שונות, שבאופן רגיל אין ביניהן משותף אידיאולוגית, פילוסופית ודתית. נראה כי השנאה לישראל היא הנושא האחד, הקובע, המאחד פשיסטים וקומוניסטים, אנרכיסטים ויסודנים (פונדמנטליסטים), מנהיגי דת ואתאיסטים, עשירים ועניים.
קריאת תיגר על עצם זהותה של ישראל כמדינה יהודית - צורה של דה-לגיטימציה - נתפסת כדרך לגיטימית להכחשת זכותה של מדינת ישראל להתקיים. כך גם ההתנגדות לזכותם של יהודים להתגורר באזורים שעברו לרשותה ב-1967. זו מתעלמת מתביעותיה החוקיות וההיסטוריות של ישראל לאזורים אלה, מהתוצאות המוכחות שתביא נסיגה מהם ומהסכנות לישראל שמציבה הקמתה של מדינה פלשתינית נוספת.
בדברם על "מדיניותה הגזענית" של ישראל, על "כיבוש אדמות ערביות" ועל ה"קולוניאליזם" שלה, טוענות קבוצות אנטי-ישראליות לעליונות מוסרית. האשמות כי "הכיבוש הוא אסון מוסרי", וכי היהודים הם "כובשים" הנתמכים על-ידי אי-מוסריות של המדינה - טענות שהן שקריות גם היסטורית וגם חוקית - משחיזות את חרב הדה-לגיטימציה של ישראל ומצדיקות את מסעות התעמולה למען החרמתה והטלת סנקציות עליה.
באופן זה, אם רצועת עזה היא כביכול "כלא ענק-מימדים", הרי שההתקפה על יוצריו - מוצדקת; אם מדינה יהודית דמוקרטית היא מעצם הווייתה מפלה ו"גזענית", הרי שיש לראות במתנגדים לה "לוחמי חופש"; אם ישראל "גוזלת אדמות ערביות", הרי שאלֶה הנאבקים להשבת מה שלהם כדין - צודקים, ואם התיישבות של ישראל "אינה חוקית", יש להענישה על פשע זה.
מסעות ההחרמה והשנאה, מאמצי הדה-לגיטימציה, הפעילויות נגד ההתנחלות, התקשורת האנטישמית והאנטי-ישראלית הארסית אינם מהווים רק סכנה לישראל. הם מהווים דוגמאות מבישות לקנאות, לדעה קדומה צרת אופקים ולחוסר סובלנות. האופן המכוער שבו מוצגת ישראל הוא דיוקן של רשע מכוון וחד-מימדי.
מטרתו של המסע להחרמה ולעיצומים לא נועד רק לסילוק הנוכחות היהודית-ישראלית מיהודה, שומרון, הגולן ומזרח ירושלים, כי אם להביא לכניעתה המוחלטת של ישראל. מטרה זו מחדדת את הטעות באמירה שלנו, שהמנהיגים הפלשתינים לכאורה "אף פעם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". כי אין מדובר בהחמצה, אלא במדיניות של הפלשתינים שאין להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, שאין לוותר בסוגיית הפליטים ושאין להתפשר על ירושלים. הבעיה אינה טריטוריאלית, אלא קיומית.
אלא שבאופן אירוני, מסעות התעמולה האנטי-ישראלים והצעדים החד-צדדיים שנוקטים הפלשתינים לקבלת הכרה מן האו"ם למדינה, מנפצות את האשליות בדבר כוונותיהם ומבהירות מהם הנושאים האמיתיים שדורשים התייחסות: גבולות בטוחים ובני הגנה, וסיום הסכסוך.
