עם פרוס עונת הדוחות הכספיים של החברות הציבוריות, נראה שנכנסנו לתוכנית ריאליטי ששמה "למי יש יותר גדול?". לא, לא מה שאתם חושבים, אלא למי מהמנהלים יש שכר ובונוסים גבוהים יותר והטבות ואופציות יותר גדולות. המלצותיה של הוועדה בראשות השר נאמן לבחינת שכר הבכירים, הן בעיקר מגוחכות, אך גם אותן אין ממשלת הימין הכלכלי מתכוונת להוציא אל הפועל.
ומכיוון שאצלנו הכול פועל ב"הפוך על הפוך", נשאלת השאלה האם באמת רוצים להגביל את שכר הבכירים? ודרך אגב, אני כלל לא בטוח שהמונח רוצים נכון כשמדובר בבכירים עצמם, לרבות בפקידות הבכירה שרואה בתפקידים הבכירים במגזר הפרטי את משאת חייהם, וחלק גדול מהם יגיע לשם. ואם בכל זאת, יותר להתנבא - שכר הבכירים בשנה הבאה כעת חיה יהיה גבוה יותר. לעומת זאת, שכר השכירים החלשים (לא של חברת החשמל, מקורות, הבנקים ועוד) כנראה יוגבל.
אך, השכר הגבוה של הבכירים משפיע לא רק עלינו, בין אם אנו מזילים ריר למקרא הידיעות על שכרם הגבוה ובין אם זעקתנו באה מהשקפה סוציאליסטית (או כפי שהיום זה נקרא בלשון מכובסת, כדי לא להיות מואשם בקומוניזם "סוציאל-דמוקרטיה") ומתוך ערך של שוויון. השכר הגבוה משפיע קודם כל על מקבלי השכר המוגזם הזה.
כבר כששירתתי במשטרת ישראל, טענתי שכאשר קצין מתקדם מדרגת תת-ניצב לדרגת ניצב הוא עובר מעין טרנספורמציה קוגניטיבית ורגשית.
כנראה שקלעתי לדעת גדולים וכך כתב קיפניס (Kipnis) במאמרו מ - 1972 "האם הכוח משחית?" (בתרגום חופשי לעברית): תפיסת עמדה של כוח משנה את החשיבה, המוטיבציות וההתנהגויות של האדם בצורה מאד משמעותית. הכוח, שניתן לבכיר לשם ביצוע תפקידיו, הופך למטרה לכשעצמה, במקום כמשאב להשגת מטרות הארגון.
התמונה דומה גם אצל בכירי המגזר הפרטי, כפי שמשתקף בשכר של המנהלים בחברות הציבוריות. במחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד, על-ידי ד"ר סרידהרי דסאי, נמצא שככל ששכרם של מנהלים גבוה יותר - הם הופכים להיות אכזריים יותר כלפי העובדים. כן, היא משתמשת במונח זה "אכזריים", שאין מתאים ממנו גם לישראל. היא מצאה שהעלאת שכרם של מנהלים יוצר אסימטריות של כוח בחברה, והמנהלים הבכירים בה, הם בעלי המאה והדעה, מסתכלים על עובדיהם כעל חפץ מתכלה ולא כעל יצורי אנוש בעלי
כבוד.
ממצאי המחקר מצביעים כי התוצאות של העלאת שכר המנהלים הן טיפול לקוי ואכזרי בעובדים, פיטורי עובדים במסווה של התייעלות ארגונית ושינויים ארגוניים, הפחתת ערכן של תוכניות לביטוח רפואי ולתגמולים בעת פרישה, פגיעה בתנאי העבודה של העובדים ועוד.
נכון, שהכותרות בחודש האחרון, חודש האביב והפריחה של הדוחות הכספיים ושל שכר המנהלים, דשו במנהלים בחברות הציבוריות. אך התיאור של ד"ר דסאיי מתאים גם לאלה שבשלב זה אינם נמנים על הקבוצה הזו. תיאור זה מתאים גם לאותם אנשים שחפצים להגיע לתפקידים הבכירים במגזר הפרטי, התפקידים ששכר עתק בצידם. אותם אנשים, אף כי עדיין משמשים בתפקידים שונים במגזר הציבורי, כגון בכירי משרד האוצר, רואים במנהלים בחברות הציבוריות את קבוצת ההתייחסות שלהם, אליה הם שואפים להצטרף ואליהם להידמות.
כך, ניתן להבין טוב יותר את המאבק של פקידי משרד האוצר בתנאי העבודה והשכר של עובדים סוציאליים, קלדניות בבתי המשפט ועוד קבוצות של עובדים מקופחים. פקידים בכירים אלו מתנהגים כך כדי לצוד את עיניהם של בעלי השליטה בחברות הציבוריות במגזר הפרטי. התנהגות אכזרית כזו בוודאי תישא חן בעיני הטייקונים בעלי השליטה באותן חברות, כי כך הם רוצים שהמנהלים בחברות שלכם ינהגו כלפי העובדים. ואז, או אז, יצודו הטייקונים את אותם פקידים כאשר יסיימו את עבודתם במשרדי הממשלה. וכאשר הפקידים יתמנו לתפקידים בכירים במגזר הפרטי ויקבלו שכר עתק - הם ישובו ויתאכזרו לעובדים, גם אם מכסא אחר.
לסרידהרי דסאי מספר המלצות בעניין שכר הבכירים, ביניהן: את הקשר הסימביוטי בין הדירקטורים ובין המנהלים יש לנתק, ורק דירקטורים חיצוניים יעסקו בבחירת המנכ"ל וחברי ההנהלה; אין להעסיק משרדי ייעוץ ומבקרים, הנשכרים על-ידי המנכ"ל לצורך ביצוע עבודות שונות בחברה, בייעוץ על שכר המנהלים יש לסגור את הפרצות, המאפשרות להתחמקות ממיסוי תגמולים למנהלים; וכדאי לחייב את המנהלים לתרום אחוז קבוע משכרם (ולא מכספי החברה) לצדקה.
