יציאת מצרים היא חגיגה של עוצמת הרעיון "שלח את עמי". בעזרת האל, הרעיון פעל והפך לליבה של ההיסטוריה והגורל היהודיים ושימש מקור השראה לכל העמים המדוכאים.
ההיחלצות מן העבדות הייתה רק תחילתו של הסיפור; היא כללה את קבלת התורה, את היווצרות העם היהודי, את כיבוש ארץ ישראל ובנייתו של בית המקדש, ואת התהוותה של זהות יהודית וריבונות יהודית - מסע שעדיין נמשך.
בעודם מכירים בקשר ההיסטורי היהודי ובזכותם של יהודים למדינה, ישנם אלה החוששים מלהצהיר על ריבונות יהודית ביהודה ובשומרון - ליבו ההיסטורי של העם היהודי. למרות היכללותם של חבלי ארץ אלה בכתב המנדט כחלק מן הבית הלאומי היהודי, הם נתפסו על ירדן וקיבלו את הכינוי "הגדה המערבית" (של הירדן).
ב-1967, כתוצאה ממלחמת ששת הימים, עברו יהודה ושומרון לשליטת ישראל, כמו גם רצועת עזה, מזרח ירושלים והגולן. בעוד שירושלים והגולן הפכו להיות חלק ממדינת ישראל, קיוותה ישראל כי יו"ש ועזה ישמשו קלף מיקוח בתמורה לשלום. אלא שמדיניות זו התבססה על התפיסה המוטעית כי הסכסוך בינינו ובין הערבים הוא סכסוך טריטוריאלי. הטרור הערבי וההסתה הבהירו למרבית הישראלים כי מדובר באשליה.
פלשתינים ותומכיהם הבינו כי הגדרתה של נוכחותה ישראל באזורים אלה כ"בלתי חוקית" וכ"כיבוש בלתי לגיטימי" היא נשק בעל עוצמה לשלילת הלגיטימציה מישראל ולגינויה, המהווה צעד לעבר חיסולה.
לאחר חתימתם של הסכמי אוסלו (1993) והכפפתם של הפלשתינים באזורים נרחבים ביו"ש ובעזה לרשות הפלשתינית, פתחו קבוצה קטנה אך רבת-עוצמה של ישראלים ממחנה השמאל יחד עם התקשורת במסע לקידום נרטיב פלשתיני אנטי-ציוני, שרובו ככולו מומן על-ידי מדינות זרות. המסע כלל את האשליה של "שתי מדינות לשני עמים" ואת נטישת הזכות היהודית לריבונות.
ריבונות יהודית היא הנושא הגורלי רב-המשמעות. ישראלים רבים נזהרים מקידום הריבונות היהודית, ובכך הם מחזקים את הרושם שיהודה ושומרון אינם שייכים, היסטורית וחוקית, לעם היהודי. "העניין הפוליטי שלנו עלול להינזק אם נבסס את טיעונינו על התנ"ך", מייעצים חלק מאיתנו. "עלינו להימנע מהרחבת הריבונות הישראלית ומסיפוח האזורים, כי עדיף להיות חכם מאשר צודק", מזהירים אחרים. מהופנטים מסיסמאות ריקות נוסח "שתי מדינות לשני עמים" ו"
שלום עכשיו", מתקשים ישראלים רבים לבטא את המשמעות האמיתית של ריבונות יהודית.
עבור אחדים, פלשתיניזם הוא הצד השני של המטבע הציוני; "מדינה פלשתינית היא אינטרס של ישראל", והטענה כי מאבק למען העניין הפלשתיני שווה בערכו למאבק למען האינטרסים של יהודים או אף גובר עליו. "שטחים תמורת שלום" לא שימש אלא כיסוי לנסיגה, כלומר ל"שטחים תמורת לא כלום" ולשלילתן של זכויות יהודיות אותנטיות.
הבסיס המקורי לריבונות יהודית אינו הצהרת בלפור, חבר הלאומים או האו"ם. ריבונות יהודית מקורה באלהים, מגולמת בבריתו עם אברהם, יצחק ויעקב והעם היהודי, מתועדת בתנ"ך, בתלמוד, בברית החדשה ובקוראן, וזכתה להכרה בהסכמים בינלאומיים.
ריבונות יהודית התקיימה בארץ ישראל למעלה מאלף שנה, עם תחילת מלכותו של דוד המלך עד לחורבן הבית הראשון, חודשה על-ידי עזרא ונחמיה בתקופת הבית השני עד שהגיעה לקיצה בידי הרומאים עם חורבן הבית והגלות. ריבונות יהודית התבטאה הן בתקופת הריבונות הלאומית-תרבותית הראשונה והן בזו השנייה.
במשך אלפיים השנים האחרונות, הייתה הריבונות היהודית עבור מרבית היהודים בגדר אידיאל, חזון הכלול בתפילות, לכוד בקהילות היהודיות שבתפוצות, תקווה בלתי ממומשת, הבטחה בלתי מקויימת. בלי ארץ ישראל, בגלות, ריבונות יהודית הייתה רוחנית, מחוברת אל העבר ופונה אל העתיד. הציונות והקמתה של מדינת ישראל יצרו את ההזדמנות למימוש פוטנציאל זה.
חנוכת ריבונות יהודית במבנה פוליטי בשמו של העם היהודי ולמענו משתלבת עם הופעתה של מהפכה תרבותית לריבונות הלאומית-תרבותית השלישית, וליצירת ציוויליזציה יהודית חדשה.
ריבונות יהודית היא סיבת היותנו כאן.
