"מה יהיה על הזקנים?" זעקו כותרות העיתונים עם יציאתה לדרך של הפעימה השנייה בתוכנית הארגון-מחדש של התחבורה הציבורית. לזלמן או ליחיא מתל אביב אכן קשה להשלים עם השינוי, שמצעיד קדימה את התעבורה בגוש-דן. מדוע? כי אדם זקן רגיל לדפוס מסוים של פעולות, וכאשר באים לגרום לו לשנות מהרגליו, הוא זועק מרה.
ליהודים כמונו, רחמנים בני רחמנים שחונכו על "מפני שיבה תקום" ועל "והדרת פני זקן", לא קל להישאר בשוויון נפש מול המצוקה. אבל במקום להפנים שהמעבר המתבקש לקידמה מחייב תחבורה ציבורית מודרנית, גם אם הוא מצריך שינוי לא-פשוט עבור זקנים, שבסופו של דבר ייהנו גם הם, נוטים חלקנו לחשוב מן הרגש ולא מן השכל, ומבקשים להחזיר את הגלגל לאחור.
מי שעובד מול זקנים יוכל לומר שהגישה כלפיהם חשובה עבורם יותר מכל. עבורם כל רפורמה היא בעצם גן עדן, יחסית למה שהיה בעבר. הם הרי התרגלו לעולם ישן עם סוסים ועגלות, מכוניות מקרטעות, הליכה ממושכת בשמש ובגשם ותנאים שבימינו נחשבים לתת-אנושיים. מאז התקדם העולם והמצב השתפר לאין שיעור.
זקנים, כידוע, חיים לא רק בגוש-דן. הם נמצאים גם בשאר חלקי הארץ ומתקנאים בעמיתיהם ממרכז הארץ. 90 אחוזים מאוכלוסיית ישראל נמצאת בערים ורק 10 אחוזים ממנה בהתיישבות הכפרית. כאשר האחרונים נאלצים לכתת רגליהם מאות מטרים ואולי יותר כדי להגיע לתחנה במושב, שאליה מגיע אוטובוס פעמים בודדות ביום, איש אינו פוצה פה. יחסית לזקן ברמת-גן שקרוב למרכזי המסחר והפנאי, לקופות החולים, למוסדות הממשלתיים וכדומה, נראים חייו של הזקן מהגליל סיוט. הוא נאלץ פעמים רבות לסמוך על בעלי כלי רכב פרטיים שיאספו אותו לעיר או להמתין ביציאה מן הישוב לטרמפ מזדמן.
בשורה התחתונה, צריך לקחת הכל בפרופורציה הראויה. גם הרפורמה הנוכחית היא טובה, וכדי להסביר אותה לזקן מגוש-דן שרוטן ומקטר על השינוי צריך להיאזר בסבלנות ובעיקר לנהוג בכבוד כלפי הדובר. יש להקשיב למצוקותיו.
הזדמן לי לצפות כמשקיף ביום הראשון של הפעימה השנייה בנוסעים הזקנים. נסעתי באוטובוסים שונים ברמת-גן, בתל אביב, בגבעתיים, בבני ברק ובפתח תקוה. לא אכחד מכם ששמעתי את התלונות, שהופנו כלפי הדיילים המסכנים שהוצבו כדי לסייע. במקומות בהם גילו הדיילים לחץ ופאניקה ולא היו משוכנעים בנחיצות הארגון-מחדש - הלחץ והרוגז אצל הנוסע הזקן גבר. ואילו במקומות בהם גילו אכפתיות, אמפתיה למצוקות הנוסע הזקן, חייכו והסבירו לאט ובהמון כבוד את המצב החדש ניכר שמשהו בלב בפנים התרכך. בסוף הכל יסתדר, רק תאמינו.