מהפכת התחבורה הציבורית שלי

דבר מוזר אירע במדינת ישראל: שר משפטים הורשע בתחיבת לשונו הגסה לפיה, העדין, כך אומרים, של קצינה בת 22 שעבדה במשרד ראש הממשלה. הכיצד זה אני מעלה מן האוב פרשה ישנה שהכל דשו בה מילותיהם עד אובדן מאגר הדימויים ["דביק" ו"פיכס"] והפרשנות המשפטית [אורית קמיר סיפרה לנו שזה לא החוק החדש נגד הטרדה מינית אלא בכלל הפקודה המנדטורית משנת 1936]. אין מעלין פרשות מן האוב בלא הסבר מוצדק, ולי יש הסבר - מהפכת התחבורה הציבורית. בטעות חשבתי שמהפכת התחבורה הציבורית פירושה להעמיד את "דן" ואת "אגד" במקום ששם עמד פעם חיים רמון [הרשעה במעשה מגונה בכפייה, עם עבודות שירות בחוות רכיבה על סוסים. אתם מדמיינים את ענקיות התחבורה הציבורית ישראל בסדנת רכיבה טיפולית על סוסים, כשהן כבר המציאו את האוטובוס - מתקדם יותר מסוס - כחלק מעבודות שירות בגין מעשה מגונה?]. עתה הקורא מסתקרן, שכן כותבת שורות אלו עומדת לחשוף פרשיה של הטרדה מינית שחוותה, לא יותר מאשר מטעם תאגידי "אגד" ו"דן". ומעשה שהיה כך - לא רק שהיה אלא מתמשך כל השנים, בלא כל שינוי [ואל תספרו לי על "מהפכות", אלו קיימות במצריים, אין חדש תחת שמש התחבורה הציבורית]: בכל בוקר מחליטה חברת דן כי "כל ישראל ערבים זה לזה" ודואגת ליישם בשטח את תורת הערבות ההדדית. ובמה דברים אמורים? כדי להמחיש כמה "כל ישראל ערבים זה לזה" [במעשים בשטח] ובכדי להזכיר לנו [אולי, קצת] נשכחות היסטוריות [בכל זאת, אחמדינג'ד מכחיש] דוחסת חברת דן את נוסעי קו 82 מ"בית רבקה" בפתח תקוה ל"מסוף כרמלית" באוטובוס קטן וצר מימדים ["גבולות אושוויץ" בשבילכם] , שעליו היא טורחת להעלות, אם לא את כל עם ישראל, לפחות את מחציתו, בתנוחה מצופפת למדי אשר גורמת לגברים נשים וטף להצמד זה לזה בתנוחות שונות ומשונות, מכיוונים שונים, תוך התוודעות אקראית למגע גופם, ריח זיעתם, מרקם עורם והבל פיהם של שכיניהם לברוך המתמשך - נסיעה בשעות הבוקר בקו 82 ל"מסוף כרמלית"; בני המזל יורדים ב"מכון מור"' ועל כן האורגיה שלהם עם "כל עם ישראל" קצרה, האנוסים אשר יורדים ב"בית המשפט" או ב"דיזינגוף סנטר" או אלו שנגזר עליהם לשהות באורגיה עד ל"שוק הכרמל" יכולים לבלות בחיכוך גופני עם "כל עם ישראל" [גברים, נשים, זקנים וטף], כשעה וחצי נטו, יותר מספא, במהלכו רק מעסה מקצועי אד מעסה את גופך ורק 3/4 שעה במקרה הטוב - ועוד במחיר של 300 שקל [לא כולל טיפ]. בקו 82 של דן אתה מקבל עיסוי גופני מ"כל עם ישראל" כאשר עם כל סיבוב של האוטובוס מישהו אחר יכול לנטות לעברך משל היה מגדל פיזה, ומכוח כוח הכבידה והשם [שמאחד את "כל עמישראל" באוטובוס דן אחד קטן], ואברי גופך זוכים להתחכך באברי גופם של בני עמך, שהרי כל ישראל אחים, וגם אם יש דברים שלא עושים עם אחים, יש אפשרות לעשות את זה בחברת "דן" [וזו הרי המהפכה של התחבורה הציבורית, שדרוג של מהפכת החופש המיני משנות השישים, לא רק מצהירים על "לעשות אהבה" גם מצופפים את כל "עמישראל" באוטובוס קטן], וכל זה במחיר של "חופשי חודשי", או כרטיס אוטובוס ב 6.40. אותה מדינה אשר העמידה את חיים רמון לדין על החדרת לשונו הגסה אל חלל פיה העדין והקצינתי של החיילת בת העשרים ושתיים, היא אותה מדינה אשר משלבת רגל על רגל בהנאה ואינה מפעילה כל רגולציה כאשר חברות התחבורה הציבורית שלה מבצעות מעשים מגונים ב"כל עםצ ישראל" בכל שעות היום, בקווים שמובילים מתל אביב לחולון/בת ים/פתח תקוה ושאר ערי הספר' בשעות השיא, כאשר נדמה לה לחברת דן כי לא די שהעובד נענש בכך שהוא קשה יום אשר נדרש לנסוע כל בוקר לעבודה בתחבורה הציבורית, הוא צריך להתחכך גופנית עם כל אלו שגם הם אנוסים להגיע כל בוקר למקום עבודתם בתחבורה הציבורית. להשלמת התמונה, החלונות תמיד סגורים, בכדי שנריח את הזיעה ואת הבל פי עם ישראל [מפי ציון תצא תורה, והמון תורה יש באוטובוסים האלו, והיא לא יוצאת החוצה אף פעם], ומותר לדבר בפלפון כך שמפעם לפעם אנו שומעים צעקות לא ברורות, כי בדיוק שכחנו את המסור שמנסר את האוזניים או את השכל בבית, ואיזה מזל שמישהו מנסר את האוזניים/מוח שלנו במקומנו, הגם ששכחנו להביא מהבית את המסור.

אופניים זה האוטובוס החדש

אני את מהפכת התחבורה הציבורית שלי עברתי לפני כמה שנים טובות. ניגשתי לחנות האופניים המיתולוגית בשיכון הדר יוסף, "הדרי", חנות אופניים ש"כל השכונה מכירה" ווהורים לילדים אנתרופוסופים/עידן חדש/חינוך פתוח כל היום קונים שם אופניים חדשים לילדים שלהם, כדי לפתח להם כישורים מוטורים, וזה בזמן שהם לא רוכבים על האופניים של ההורים שלהם, בצורה שמפחידה אנשים כמוני אבל בהדר יוסף תינוקות נוסעים בסל האופניים של הוריהם, מבלי שהם [ההורים] חוששים ממגע הגולגולת העדינה של התינוקות עם סכנות הכביש [אנתרופוסופיה, הדר יוסף]. רכשתי אופניים ב"הדרי" בהדר יוסף, ואגף, בחנות הזו רוכשים גם כלי כתיבה והיא מתמלאת צעקות של אימהות וילדים תובעניים ואימהות. לא זו אף זו, כאקט של הבעת אמון, אפשרו לי לנסות את האופניים ברחבי שכונת הדר יוסף, וסרבו לקבל ממני ערבון, כאילו אנו לא בעיר הגדולה אלא בכפר קטן שבו כולם מכירים את כולם וברור שאני אחזור מסיבוב האופניים ועוד אשלם עליהם. יצאתי לסיבוב מבחן על האופניים. אני רוצה לספר שכמה קשישות על כסאות גלגלים או תינוקות בעגלות ניצלו ברגע האחרון תודות ליכולת שלי להסיט את האופניים רגע לפני ההתנגשות, ועל כך הם חבים לי תודה מבלי שהם יודעים/ת. כמה קשישות חיות היום בשלום ולא מעבירות [עדיין] ירושה לאף אחד, כי באותה נסיעת מבחן, כל פעם שעמדתי להתנגש עם האופניים בכסא גלגלים, ניווטתי ברגע האחרון והתנגשתי בעמוד חשמל [למוחי שלום, ראו ערך כתבות קודמות שלי]. מאז נסיעת המבחן ה"השרדות בהדר יוסף" ההיא, התאימו לי אופניים חדשות, שיותר מתאימות למידותי [לא כל האנשים צמחו לגובה 1.80 ויש אנשים שזקוקים לאופניים קטנות יותר עם אפשרות לדרוך על המדרכה בכל רגע נתון לפני שהם הורגים קשישה], גם הורידו לי 100 שקל במחיר [400 שקל], גם התאימו לי פנס שנגנב ב"לילה הלבן" לפני שנתיים, וגם שרשרת ["כי בתל אביב גונבים"]. האופניים הספיקו להיסדק ולהשבר בלי סוף, ואני, פמיניסטית בימים כתיקונם, תמיד ביקשתי מגבר בסביבה, כאשר נתקעתי באמצע שום מקום [בן יהודה, אבן גבירול, נמל תל אביב] עם שרשרת שבורה של אופניים, "לעזור לי", ובאותה נימה אמרתי לו שאני יודעת שהתנועה הפמיניסטית משגשגת, אך הייתי שמחה לעזרה עם האופניים שלי, כי אני בדיוק תקועה ו"אין לי איך לחזור הביתה". מדהים כיצד גברים יודעים להתעסק עם שרשראות של אופניים ואפילו לא חוששים משחור של זפת על הידיים [למה אני כן?]. מאז אותה נסיעת המבחן כישורי הרכיבה שלי השתפרו פלאים ואני יכולה לעבור היום במיומנות בין רווח צר מאד בין עמוד חשמל לפח זבל ברחוב בוגרשוב פינת קינג' ג'ורג' מבלי להתחכך לא בפח הזבל הירוק ולא בעמוד החשמל האפור [תזכרו, הרי עברתי לאופניים בגלל החיכוך עם כל עם ישראל באוטובוסים], אני רוכבת מהר, טסה בירידות, מפליאה כושר של מדריכת "לרדת בגדול" קשוחה בעליות [הידעתם? כדי להגיע לאוניברסיטה צריך להפעיל המון שרירי בטן ורגליים כדי לעלות את העליה של ברודצקי ליד מוזיאון ארץ ישראל], ובעיקר, מפגינה כושר ניווט שסייד קשוע אחרי כמה בירות היה מתגאה בו: תנו לי מדרכה עם המון ילדים תובעניים, אימהות שמתחרטות על הרגע שהם החליטו להביא אותם לעולם, קשישים, פחי זבל, עמודי חשמל, מופעי רחוב, דוכני החתמה של אנונימוס והסיינטולוגיה גם יחד, חתולים, כלבים, ופקחים עירוניים - ראו באיזו מיומנות אנווט בין כל אלו ואגיע אל המשך המדרכה תוך שאני מנווטת בתמרון מיומן בין כל אלו, לכולם שלום [כולל לפקחי העירייה ולחתולים], ומגבירה מהירות כשאני מגיעה לקטע מדרכה ריק, טסה מדרום העיר לצפונה כאילו אין מחר, וכאילו לא הייתה פה אף פעם מהפכת תחבורה ציבורית.